קצינת הנפגעים החטיבתית

קצינת הנפגעים החטיבתית, הלכה בקושי אחרי המח"ט,רגליה היו
כבדות , לא יכלה יותר להיכנס לביתה של המשפחה,לשמוע את
תלאותיהם, לספר מה שידעה או לא ידעה על בנם. לדובב שיחה ברגעים
של קושי,לחבק את האב ולתת  ממחטות נייר שהיו תמיד בתיקה השחור
בערימות ארוזות,לאם.
היא ידעה שמצפה להם היום ביקור קשה, המשפחה כועסת רוצה לשפוך
את כאבה ואת זעמה על המערכת,וכמו שלימדו אותה , עם משפחה בעת
אבלה לא מתווכחים.
קשה לה להעביר את המסר למח"ט הנוקשה, איש השריון, מעולם לא עלה
חיוך על פניו, מעולם לא אמר ולו אמירה אישית אחת לאף משפחה, או
לאדם אחר.
תמיד בעמדתו של מפקד בצבא, "אני מבין אתכם ומשתתף בצערכם" או"
נבדוק , נשקול, ונעדכן".
דניאלה, הייתה בת 27, רווקה,כי העוצמות של התפקיד לא אפשרו לה
בכלל לקשור קשר עם איש, ואולי בגלל שלא יכלה לקשור חייה לגבר,
בחרה בתפקיד תובעני כל כך.
המח"ט היה אולי בן 35, לא ידעה. כי מעולם לא אמר מילה. ידעה
מרכילות שנשוי בפעם השניה עם מי שהייתה פקידתו(אלא מה?). ושיש
לו ילד אחד מנישואיו הראשונים.
נסעו ככה שעות ארוכות וימים בדממה
הנהג מצא את דרכו לבד, המח"ט לצידו מעיין בניירות מול נורת
קריאה מעומעמת אור, או מנמנם, והיא מאחור מהורהרת ומפשפשת
בביקור שהיה או הביקור שיהיה.
וגם בלילות שנסעו לבדם, היא והמח"ט אף מילה מיותרת לא הוחלפה
.
את השתיקה שלו אי אפשר היה להפר.
דניאלה חשבה על יום השבת הקרב, על בדידותה , על הצורך שלה בחום
של אדם חי לצידה,על חוסר הכוחות שלה להעניק עוד מתוכה למשפחות
נוספות, ועל הכאב העצום שנדרשה להכיל.
שנתים היא משרתת לצדו של המח"ט ולא קראה לו מעולם בשמו הפרטי,
דודו, רק המפקד או המח"ט.והיה לו שם כל כך פשוט לקריאה, ועינים
כל כך ירוקות שהסתתרו תמיד מאחורי משקפי טייסים עבות.
ועכשיו שהלכו בשביל אל הבית במושב של המשפחה האחרונה, דניאלה
לא הצליחה לגרור רגליה מאחורי צעדיו המהירים.
אבל לא רק בגלל השחיקה בעיסוק בכאב ושכול, לא הצליחה לגרור את
רגליה.היא חשה מבוזה ומרומה על מה שאירע בביקור הקודם אצל
המשפחה, והכניסה לבית רק הגבירה את תחושותיה וזכרונותיה מאותו
ערב לפני שבוע, בו נכנסו אל המשפחה, היה ביקור קשה, יצאו יחד
מהבית במושב. ואז מתוך תחושה של חמלה על האיש העצור והעצוב
הזה, ואולי גם מתוך צורך שלה לחלוק את הכאב, נשענה על כתפו,
ידה כאילו חובקת אותו, ומאז יצאו הדברים מיכולתה לשאת.
גופו שקיבל את מגעה, האנושי החם,ואולי גם הנזקק, הגיב אליה כפי
שמגיב גבר לאשה.תוך דקות מהיציאה מהבית היו בתוך המכונית ליד
הפרדס בפאתי המושב, או שמא היה זה מטע אחר , לא הבחינה.ידיו
בגופה וידיה בשלו,חום
גופו התערבב בשלה, ומיציו במיציה.
אף הגה לא נלחש שם, אף מילת חיבוב ,שקט של שני גופים מיואשים.
ואחר כך לבשו את מדיהם , בדממה .
הוא הסיע אותה לביתה ונסע
ומאז ועד הביקור הנוכחי , אף לא מילה, אף לא מבט.
כאילו לא היה דבר בניהם.
ודניאלה לא הצליחה לגרור את רגליה להיכנס לבית המשפחה.
כל עלבונה נגרר אחריה כמו קיטבג של טירונים מלא ועמוס זכרונות
עצבותה.