התעוררתי בזיעה קרה, והייתי במיטה, ניגבתי את אגלי הזיעה
שהצטברו על מצחי ונשמתי לרווחה, הכל היה חשוך ויכולתי עדיין
לשמוע את הצעקות מתוך החלום, עצמתי את עיניי שנית והתפללתי שזה
מאחוריי ושזה נגמר, זה היה כל כך מפחיד, הנגיעה, המבט התמים
והמעשה עצמו, חשבתי שאני אמות באותו הרגע, חשבתי שהנה, אוטוטו
אני חוזר הבייתה בארון אבל אז התעוררתי.
היה לי כאן המון מזל, ועכשיו הכל שקט...
מדוע חם לי כל כך? מדוע המאוורר לא עושה את עבודתו נאמנה? מדוע
השמיים מכוסים בעננים? מדוע החושך הינו שחור כל כך?
אלו היו שאלות ללא מענה, שאלות ללא תשובות מאחוריהן, אספתי את
המחשבות וחזרתי לישון...
כבר 20 דקות לערך עיניי מסרבות להיכבות, ואני פוקח אותן ומביט
שוב בחלון, שלג צח החל יורד ולכסות את החלון, אני מחייך חיוך
טיפשי ומתפלל שזה אינו המבול האחרון.
ואז אני מנסה לזוז והמיטה אינה ריקה, עוד מישהו שוכב בה מלבדי
ואינני יודע מיהו? אני מוציא מהמגירה פנס קטן שמור שם לדברים
אחרים לגמרי ומאיר באור חלש על הגופה השרועה שם לצידי, זו את
ילדה שוכבת שם, וחזך עולה ויורד בקצב רגוע-קבוע, ראשך מוטה
לשמאל ושערך עוטף את הכרית הסמוכה לשלי...ופתאום ברקים בחוץ
ואני מצטמרר, מתיישב על המיטה , נשען לאחור ומצטמרר ממגעו הקר
של הקיר הלבן החשוף וממשיך להביט בך..את כל כך יפה...
שלחתי לך פרחים אתמול וכשתשובי הביתה הם יהיו מונחים על שולחנך
השחור, כרטיס ברכה יהיה מוצמד להם והוא ריק ממילים כמו תמיד -
שוב לא היה לי משהו לכתוב- את רגילה כבר לא?
הוורדים הצהובים שכל כך חשקת בהם יונחו בתוך האגרטל הכחול
שמונח בפינת החדר.. את תלטפי אותם במבטך והם לא יחזירו לך
מאום- ככה זה עם פרחים..
עוד שבוע תקומי והם מתים..
אני עכשיו רוכן ומנשק את מצחך, מביט בך שוב ומנשק את זוג
עינייך, ואפך ואשכול לחייך ואז עוזב אותך לנפשך ומסתובב..
בליבי אני יודע שהלילה לא אשוב להירדם..