חצי שנה של עבודה קשה במסעדת פועלים שאני עובד בימים
ולומד בלילות
ואחרי כן חצי שנה של בטלה שאני מתבטל בימים ולומד בלילות
כל השנה במלואה לנגד עיני דמותה של אותה אחת. היא שהייתה
בימים החמים הולכת בגופיה ובימים הקרים בסוודרים דקים ועליהם
ז'קטים משובצים ולעתים לעתים בהתכופפויות וקיפולים נראו
החלקים היותר מעניינים בגופה (שד, תחת - כמו חייל ממושמע שיש
לו קודים המזניקים אותו לפעולה) וראשו של אותו ילד אחרי צבא
שעדיין לא צעד צעד אחד בלי שנשען על מאמע'לא ובלי שום
מעות בכיסיו כאילו פסח ואני בלי אפיקומן ובלי אגוזים ובכל זאת
שמתי את נפשי בכפי ומלאתי אוויר בפי וכמו שהיה לי אומץ
למלא טוטו פעם בחודש ולפנטז מה אני אעשה עם הכסף כך
לבסוף באתי אל אותה אחת והצעתי לה ללכת לשתות משהו (זה
בדיוק מה שאמרתי - יפה כמו שירה, מזוקק ונכון) והיא
להפתעתי ולצערי אמרה כן ויצאנו והיינו דבוקים בשר לבשר
כמו עור לעוף וקיסם לשיניים משך ארבעה חודשים ואני
בלבי רקמתי תוכניות לעתיד והיא אף. אך תוכניותינו
בקנה אחד לא עלו למעשה אני ראיתי את שיבתנו יחד
והיא עדיין נלהבת מהנעורים שהרי הם חולפים ובנוסף
השיבה אינה מובטחת ועל כן נפרדנו שהאמת היא
שבריב גדול נפרדנו שאני אמרתי עלבונות שסחבתי איתי
מילדותי והיא שהייתה אצילה כמו נסיכה שבדית משומקום
שמרה על שתיקה שהעליבה אותי יותר אבל חזרנו
כל אחד לאיפה שבא עם כמעט אותו כסף בעובר ושב