מדרגות ירושלמיות לגן העדן

עוד מעט יבוא השליח של הפיצה, זו חצי פפרוני וחצי פטריות, ליהי
תאכיל את אמיר, אהובה, המתרגל לכלכלה מקרו, ביס אחר ביס,
תמיד שליהי אכלה פיצה היא חשבה על סבתא אלגרה שאמרו עליה
שנולדה במאה הקודמת, עד שהתחלף המילניום והיא נהייתה עוד יותר
קשישה ולמעשה נטולת גיל.
סבתא אלגרה לא מבינה איך אישה הולכת ללא חזיות וגם שונאת פיצה,
פעם ליהי עם אמה ניסו לשכנע אותה לטעום, והזקנה בשארית בינתה
התעקשה שקרטון לא אוכלים.

סבתא אלגרה שהאכילה את ליהי עוד שהייתה קטנה, בקציצות מבושלות
במיץ של עגבניות אמיתיות, כי סבתא לא מאמינה בעגבניות שצומחות
בתוך קופסאות שימורים, והייתה סוחטת מיץ ורסק מהעגבניות הבשלות
ביותר שמצאה במחנה יהודה, וזה לפני שהתחילו מכוניות התופת האלו
להתפוצץ שם וסבתא אמרה שנהיה מסוכן בשוק כמו בבן יהודה שטראסה,
כמעט והפסיקה לבשל את הקציצות שלה.

ליהי אהבה את הספורים של סבתא על איך שהכירה את בעלה הראשון
שהיה הכי יפה בירושלים, שזקנו היה קצוץ כדרכם של התורכים, ולבש
תמיד קפטן מפוספס על בגדו התחתון וטורבן תואם על ראשו עם סיכה
של זהב שכנראה לא היה אמיתי על ראשו. כל כך היה מגונדר בלבושו
. היה עסוק בהתבוננות בעצמו כמו טווס הפורש את הדרת כנפיו, ולא
ראה את אלגרה שהייתה בת חמש עשרה בשלה ונכונה.  יום אחד הצליחה
להפיל מטפחת מחלונה שבשכונת נחלאות הצופה אל עמק המצלבה, בדיוק
בשעה שעבר בה במקרה מוחלט וגמור הטווס המטורזן. הוא הרים את
עיניו אל חלונה ואליה. הציעה לו אלגרה שיעלה לשתות כוס של תה
רותח, עם עלים של נענע מגינתה. והוא עלה ושתה, ואחרי חודש ביקש
בנימוס רב את ידה מאביה.

מאמה למדה אלגרה הצעירה לבשל , היו שאמרו שאין בשלנית טובה
ממנה בעיר כולה. כאשר סיר הקציצות שלה היה מבעבע על האש, היה
ממהר ה"סולטן" כך קראה לו בחיבה, לביתו משיטוטיו בעיר , ואלגרה
הייתה יושבת לצידו מביטה בו אוכל  מצלחתו העמוקה, שואב את תוכן
הקציצה אל פיו בנשימה אחת, והרוטב האדום זולג על צידי פיו.
הייתה אז לוקחת לשונה ומלקקת את פיו, ואחרי שהייתה מנקה את כל
שיירי הבשר והעגבניות ורק ריח הכוסברה היה נשאר בחלל החדר, היה
מלקק את פניה להוקרת תודה על מסירותה ואהבתה, ולשונו הייתה
עוברת לאוזנה ללחש לה פיוטים של אהבה, תוך כדי נשיקות קטנות
ועדינות בתנוכיה ליד עגילי הזהב שענדה. ואחרי כן הייתה לשונו
חוקרת חלקת צווארה, וגולשת כאילו מבלי משים לשדיה הכבדים
המלאים, שהניקו כבר ילד או שניים, וטעמה היה כטעם גן עדן.
ליקוקי בשרה הסירו מאלגרה כל סיכוי של התנגדות, והייתה נותנת
ל"סולטן" שיעשה בה כבשלו. ואחרי זמן הייתה בטנה תופחת שנית,
וריח בישולם של קציצות הבשר היה מעורר בה קבס. והסולטן היה
נודד ברחובות ירושלים, מצחקק עם נערות, ושותה לשכרה.

ליהי חשה את הגבינה המותכת נוזלת על השטיח המפוספס ,כמו הטורבן
של "הסולטן". השטיח הדקיק שקנתה פעם אמה בשוק בשעיר העתיקה,
כאשר שוטטות ברחובות ההם, לא היו מוקצים מחמת סיכון. השטיח
שראה ימים טובים יותר, היה פרוש בחדרה שבדירת הסטודנטים מול
מוזיאון ישראל. כל טעימה מהפיצה הצמיגית הלוהטת והנוזלית מלווה
בנשיקה במעמקי לשונו של אמיר, אהובה.

סבתא אלגרה ,שהייתה נשואה ליותר מאיש אחד אך אהבה רק את
ה"סולטן" הייתה אומרת שלשונו הייתה מלאה בנימי דם ושאריות של
טובי מאכליה, והייתה ארוכה ומתחנפת לנשים, ואולי משום כך
אנשים אמרו כי לא  יהודי הוא, ומנהגו לא היה מנהג יהודים, ויש
האומרים שדם הממלוכים זורם בדמה של משפחתו. ויש המשייכים את
הכינוי "הסולטן" שדבק בו לאותה שושלת.  זקני העיר אומרים כי
הוא משאירי בשרו של הסולטן ביברס, למרות מניינן הרב של השנים
שעברו מ - 1260, עת עצר את המונגולים בקרב עין ג'אלות.

"הסולטן" עצמו נהג לספר כי אותו סולטן ביברס, שהיה גבר נאה
גבוה ובעל שפם אדיר, לבוש כמו האסייאנים, גלימה על מכנסיו,
ונעלי בד לרגליו. על ראשו היה התרבוש הקבוע שממנו יראו אנשים,
היה עסוק רובו ככולו בסלילת הדרכים שתוכל לאפשר לסוסי הדואר
לעבור עם ידיעותיהם. והיה מאמין בהקמתם של אכסניות בצידי
הדרכים, כדי לאפשר לסוסים ורוכביהם מנוחה. לא היה איש רעים ולא
ידע נשים. רק רעו היה לצידו, שברירי וצנום  היה מחמט  אבו
קלעון, עיניו כחולות כאילו השטן בחר לשבת בהן, וישבנו צר
כישבנה של בתולה. והיה מחמט מתלווה לסולטן לכל מסעותיו ומשרתו
בנאמנות יום וליל.

מחמט ידע איך לשמח את הסולטן ביברס, היה הולך לשוק מוכרי
הכותנה, שם היה רוכש את הבדים הרכים ביותר, ומשמשם ליצועו.
והיה קונה  בשוק הירקות זיתים, שומשום ותאנים, והיה עובר משם
לשוק מוכרי הדגים ולא תמיד רצה את סחורתם שהייתה לעיתים מעופשת
במידת מה, בשל ריחוקה של ירושלים מהים. אהב לעבור בשוק הקצבים
ולקנות ראשי כבש ולשונות של בקר,אותם היה נותן לטבח שהיה ממלאם
ומבשלם כמעדן של ממש.

אבל את התאנים המסוכרות שלו ואת ריבת מי הורדים היה מחמט מכין
בעצמו, למרות כעסו של הטבח. וכאשר שב אדונו הסולטן ביברס
ממסעות היום, היה מציע לו את ארוחתו ומאכילו אצבע אחר אצבע
ממטעמי הטבח, ורק כאשר שבע לחלוטין והיה חולץ מנעליו, הביא
מחמט את התאנים המסוכרות ואת ריבת מי הורדים. את התאנים אכלו
זה מול זה, אותה תאנה, לשון נוגעת בלשון ושפתים מלקקות זו את
זו כמו את התאנה שביניהם.

את הריבה נהג מחמט למרוח על גופו, והסולטן היה מלקק אותה טעם
אחר טעם, וכאשר היה מגיע לאחוריו של מחמט, היה לסולטן תחושה של
עליה במדרגות לגן העדן, שהיו מרוצפות ריבת מי ורדים.

ריח מי הורדים מעורר תשוקה חשבה ליהי, כמו תשוקתה אל האיש
הנוכחי של חייה שהיה רגע נוגס בפיצה בבצק הרטוב, ובמשנהו נושך
את אוזנה, פיו מלא, ולשונו הארוכה חודרת לאפרכסתה לוחשת מילות
אהבה  שריחן כריח מי הורדים שהייתה סבתא אלגרה מפזרת בחלל ביתה
הקטן בשכונת נחלאות.

לריבת מי הורדים לא היה את אותו הטעם של פרפה החלבה שהייתה
מכינה המלכה מליסנדה , לבעלה פולק מאנז'ו עד שנפח את נשמתו
בירושלים ב 1143.
מליסנדה , שספור חייה העגום אולי יסופר בספור אחר, הייתה מכינה
את פרפה החלבה הטוב  ביותר בירושלים הצלבנית. אביה בולדווין
השני, שהתאלמן מאשתו, מציגה בפני אורחיו ורעיו בכל המשתאות
שערך. הם שהגיעו מוואלוניה ופלמיה נדהמו להכיר כאן את המטבח
הערבי והפרסי, עשיר התבלינים והמאכלים אותם לא הכירו בארצם
כלל. כל ארוחה הייתה הופכת למשתה של ממש,הנגנים היו מנגנים
לפניהם ומשוררים דיקלמו את שיריהם.

והאוכל... האוכל... בננות, תאנים בשלות ומפוסקות, הדרים נוצצים
בצבעי השמש, חיטה מבריקה בבשלות זהובה, גפנים ירוקות וסגולות
מלאות מיצי אהבים, יין שהיו מקררים בקיץ בעגלות מקורות קש
ומלאות שלג מהרי הלבנון, כמו גם מיצי הפירות השונים.
והתבלינים, ריחותיהם הזרים כל כך של הסומאק והזעפרן כמו גם
צפורן, קינמון והרוזמרין, כל תבלין וריחו כל אחד ושירו.
מליסנדה הייתה מגיעה למשתאות הללו, כמו שביקש אביה, מארחת את
חבריו הצלבנים כמו גם את ראשי מסדרי הטמפלרים וההוספיטלרים
שביקשו את קרבתה.

ואחרי הארוחות, היה בולדווין השני פורש לו לחדרו, זה שמאחורי
הסטיו הארוך והעגמומי, ומליסנדה הייתה מגיעה להקריא לאביה דבר
שירה, ולארח לו לחברה. כי מיום שאמה נפטרה היה בודד עד מאד.
הוא מתאווה היה לבשרה של רעייתו, כמו לבשרה של כל אשה אחרת,
והיא הייתה נזהרת במיוחד בלילות שהיה שיכור במיוחד, וחושק
בגופה, שוכח  כי היא בתו האהובה. הייתה מכינה לו את פרפה
החלבה, וזו מתיקותה כמתיקות עסיסה של התאווה. בולדווין השני
היה אוכל ונרדם, חלומותיו היו על עץ החיים ועל הילולים טרם
הגיע תורו של עץ הדעת. והיה שבשנתו היה טועה ולוחך את פטמתה של
בתו כאילו הייתה שד אמו, מובילו בחלומותיו למדרגות גן העדן והן
מרוחות  פרפה של חלבה.

ואחרי שאמיר נגס את אוזנה בלשונו הארוכה היה לוקח את ליהי
בידיו, מפשיט את חולצת הטריקו האפורה שלבשה חושף את שדיה
המוצקים,נוגס קלות בפיטמה כאילו הייתה ממתק של ממש. לשונו
המסובבת את פטמתה הורודה, והרהוריו כמו הרהוריה היו על ממרח
השוקולד הממתין על המדף במטבח הקטן.

400 שנים קודם לכך,לא הכירה פטימה לבית אל עבד מרואין,את
השוקולד או את החלבה ,אך ידעה להכין מטעמים של ממש.  פטימה
שמחה על הגעתה של שושלת בית עבאס מבגדד לירושלים, שהחליפה את
בית אומיה הסגפני משהו,הייתה ממתינה לגברים שישובו מהרחצה בבית
המרחץ, מכינה ארוחה של חלב, כבש בצנוברים, תמרים וגבינה, תמורת
מטבע או שניים, הייתה לוקחת את האיש אל ביתה, מוסכת גופו בשמן,
מורחת דבש על איבריו המוצנעים ועושה בהם מעשה של אכילה. ואחרי
שליקקה את כל הדבש מעל גופו של האיש, היה האיש מוכן וזך משמן
זית, גופו חלקלק ושמנוני, מחליק על גופה ועל כל פתחיו. וכאשר
זכה להכנס בפתח האחורי של פטימה, זכות שהייתה מוקנת לבעלי
סגולה מיוחדים או אלו ששילשו מטבעות לשולי גלימתה, היה מאמין
שנגע בפתחן של מדרגות גן העדן  חלקלקות משמן האהבה.

ליהי אהבה את השמנים האירוטיים שהיה קונה לה אהובה, ומבקש ממנה
שתעסה את גופו, הייתה מתחילה עם גבו, מועכת שכמותיו וצלעותיו,
ועם יד בוטחת יורדת לעגבותיו, ופתחיו, אצבעה הייתה מחליקה לתוך
האיש שלה.

לא דומה היה שמן הזית של פטימה שמוסכת הייתה על גופם של גברים
מזדמנים, לשמן הזית שהריחה הלנה,זו שנקראה על שם הקיסרית
הדגולה אמו של קוסטנטינוס, היא שהייתה אדוקה בנצרותה ובנתה את
אם הכנסיות, מול הר ציון, מקום הסעודה האחרונה.

אך הלנה, שהייתה רק קרויה על שמה של הקיסרית, לא הייתה אדוקה
כדמותה, ורק העיזה לחלום על סעודות גדולות ומרהיבות עין ובטן.
הייתה הולכת לאורכו של הקארדו מחפשת דבר מה לקנות לאכול,
והתקשתה למצוא. חזרה לביתה כתמיד  לפת טבולה בשמן או חומץ
ובימים טובים הייתה מצליחה לימי שישי לצלות דג קטן ומעט
קטניות. לא פלא אם כך שהיו בני ביתה רעבים תמיד ולא מסופקים.
ובעלה היה מציע לה להתפלל עוד מעט והיה יוצא מהבית לבקר את
אאודוקיה האלמנה שבעלה  חברו הטוב נהרג בקרב עם הכופרים, וזו
הייתה מקבלת את פניו לבושה בגלימתה שניתן היה לראות את חמוקי
גופה מבעד הבד הלבן. שדיים צעירים, קשים למגע אצבעותיו, כמו
אפרסקים בשלים, אך לא יתר על המידה. ביטנה שטוחה כמו ערימה
קטנה של בוטנים.
כשגופו היה נוגע בה, היה נשמע קול של פצוח, וכאשר לשונו הייתה
מפשפשת במכמני גופה, היה טעמה כשל דבש חרובים. והיה חושב, כי
כל פירות העולם נמצאים לו בגן עדן שלו.

אמיר התהפך על גבו, איברו זקור משתוקק לגופה.הוריד במשיכה אחת
את מכנסיה הרפויים והופתע כמו תמיד מחדש לגלות תחתונים לבנים
דקיקים מעוטרי תחרה עדינה, רטובים ממגעו ומציפיה. כל גופו כמה
להיכנס אל תוכה לפתחו של גן העדן שלה.

ירושלים היא פתחו של גן עדן, ידע גם פונטיוס פילטוס הנציב
הרומי. סעודה אחרונה אחת איפשר למורדים במלכות. סעודה של פיצה
וקציצות ברוטב עגבניות, תאנים מסוכרות, פרפה של חלבה, ודג צמוק
של יום השישי, פירות ותבלינים,
ועל הכל שרויים מי הורדים של התשוקה שמתבלת כל טעימה ומקרבת
למדרגות גן העדן.