אני מסתכלת סביב
בבית הקברות שלי,
בינות לעשבים ושיבולים הרוחשים בשקט,
מלטפת בחום ובגעגוע מתוק
מצבה מצבה.
מתבוננת מבעד לשכבות האדמה והטחב
בקליפות שלי
מכורבלות בארונות
עם הקליפות שלכם
במנוחת עולמים.

ועכשיו לרכש החדש
מתחת לערימת העפר התחוח, הריחני;
"יש לי מישהי", אמרת
והפטיש זמזם לו מאליו אל כף ידי
ותקע את המסמר האחרון.
זוג נוסף של נשלים מבהיקים
מלחות אחרונה של גוף
מתכרבלים בארון
המדיף עדיין ריח עץ ושרף.

אני רוכנת עירומה מעל,
כואבת את העור החדש, האדמומי
עם כל דקירה של משב רוח טרי,
תוהה כמה קליפות עוד אוכל להשיל
לפני שאתכלה;
אולי זו הסיבה להצטמקות בזקנתנו.

מבטי מרפרף לרגע אל קצה השדה
שם ממתין לו בור
למרגלות המצבה הגדולה מכולן
בולטת למרחקים כמו זקפת אימים;
את קליפתי הזו איני מסוגלת להשיל אליו,
גם לא את קליפתך,
בה אחזתי בחוזקה פן
תרד עמך לקבר-היחיד שלך
אמא.

פניתי עורף והלכתי משם.