והיא שותקת,
מילים איבדו משמעותם
כבר לא צוחקת
אף חיוכה נפגם
והיא עוקרת את שורשי מהותה
מותירה חלל ריק
שמחלחל בכל גופה.
ומאכזבת,
את דמותה המשתקפת במראה.
קטעה את חיפושיה עבור ליקוק פציעותיה.
כבר לא מוצאת סיבות איך הפכה ללא להיות.
והיא שותקת,
כי אם תאמר מילה תפצע אותך.
חלומותיה כבר לא ענן אפור
שאיפותיה הפכו לבדל שחור
נשימתה קרסה מכובד האוויר
ואכזבה הטביעה בה את חותמה.
המגע שלה קר
ומבטה קפוא
נשיקותיה הפכו זיוף, או שמא כבר היו?
והיא שותקת, כי אם תאמר מילה אולי בטעות תראה לתוכה.
והיא נודדת במרחב שלא עוצר ומתקרב
פוסעת בדימדומים וצעדיה לא נשמעים.
אם תלטף אותה תרגיש איך זה כואב לה
אם תנשק אותה תחוש את הסדקים שבה
היא מחפשת בעצמה את המילים שינחמו אותה
לו רק יכולת לברוא אותם עבורה.
ובנתיים אתה מביט בה שותקת
וצורחת מבפנים
אתה עומד מולה בשקט
כשהיא הופכת לרסיסים.

לא יהיו בתוכה אף פעם.