זה לא מתאחה.
מתקרבת אט אט לקצה .
המסדרון רועש משתיקתי.
קר  ממבטי .
ריקני אף מליבי .
חשוך מתקוותי .
ארוך מכוחי .

כל צעד מחזק את בדידותי ,
בכל צעד משליכה חלק מעצמי .
מרפדת את צעדיי ,
בכך שדורכת על שבריי.

ואותי ליוותה דממה מצווחת
אשר אף פעם לא הצלחתי להשתיקה .
ורק צווחת כאבי  היתה יותר
רועשת יותר מכאיבה .

שסע ועוד שסע ,
פצעים   מוגלתיים.
דמעה אחת נותרה ,
קפואה ,
יחד עם תקוותי , שאיפתי , חלומי ,
יחד איתי .

זורעת מלח , נהנת מהכאב .
מחייכת לעבר הצללים שחולפים
בשפתיים מלאות  דם .
שורפת את פצעיי ,
אשר למדו לצרוח ,
המבקשים להגליד.

אבק אדם , אכול מבפנים .
משוטט במסדרון האפל ללא פנים .
עטוף בתרכיכים .
ולו חיוך שוטט דם
ודמעה אחת קפואה .

לאן לפנות ?,
חשוך מכדי לראות .
עצוב מכדי לכאוב .
עייפה כבר מלצעוד .

הסתגרתי בפינת המסדרון האפל ,
ללא תזוזה .
התחפרתי בין קותלי גופי
ועיצבתי במוחי חדר לעצמי .
שקט וריקני ,
לבן .

בוא אני יושבת כבר שנים .
נושכת , שורטת  
וקורעת את הנותר מדמותי .
נהנת מכאבי ,
מתענגת על דמי .

צל של כלום .
דמות שחורה וחלולה
אשר כילתה את נשמתה .
וכל תכליתה , כל רצונה
הוא להשחיט ,
את דמעתה האחרונה .