אנשים יורדים מהארץ.
למה אתם שואלים? כי נמאס להם. נמאס להם מהמצב, נמאס להם מהפער
העדתי, נמאס להם מהערבים ומעוד אלף דברים ואחד.

אולי גם אני אחליט שיום אחד אני ארד מהארץ. אחרי שאני אעשה
תואר באיזה מקצוע עם סטטוס, אולי במשפטים, ואז אני אחליט
לעזוב. אני אטוס לקנדה, אכיר שם מישהי, אולי מהקהילה, ונתחתן.


מה אכפת לי מהארץ. סך הכל נולדתי כאן והעברתי כאן את שנותיי
היפות ביותר, כל החברים שלי כאן, כולם. אבל גם שם אני אוכל
להכיר חברים חדשים, אפילו הרבה יותר חברים.

ובעיות הסתגלות אני בטוח שלא יהיו לי. אני יודע אנגלית מצוין
וגם הילדים שלי שייוולדו לי שם ידעו. אולי גם אשתי-שתהיה
מהקהילה. אני הרי קיבלתי 9 בתעודת הבגרות וגם בפסיכומטרי יצא
לי טוב עם האנגלית.

ואז אני אתחתן ויהיו לי ילדים. הם ידעו אנגלית פרפקט. ולא יהיו
בקנדה דתיים שמוצצים את הכסף מהמדינה. או ערבים. ולא יהיה דבר
כזה פער חברתי. יהיו לי ילדים בלונדינים, ילד גדול וילדה קטנה
ממנו בשנתיים. אולי גם בארץ זה יכול לקרות, אבל לא כמו בקנדה.
לא אם אני אהגר מהארץ.

ואז הילדים שלי יגדלו ויתערו באוכלוסייה המקומית. רוצים מתנות
לחג המולד, מתחפשים בליל כל הקדושים, רוצים כסף בלתי מוגבל
לבילויים ולעוד דברים שלא מספרים לי.

ואז פתאום אני מגלה שהשמחה על ההגירה התחלפה בעצב אחד גדול.
בתחושת רמאות - האמנם הכל היה בלוף? האם באמת כל מה שמעניין את
הילדים שלי זה הארנק שלי ושל אשתי? האם הם לא משוחחים איתי?
בשביל זה הגרתי עד לפה ושלמתי כך כך הרבה על כרטיס טיסה ודירה
חדשה?

ואז אני מגלה שזה נכון. שהשמחה שאפפה אותי והמאמצים שהשקעת כדי
להתערות בארץ החדשה, להתנתק מישראל הקודמת, הצליחו יותר מדי.
המאמצים שהשקעתי בפיתוח הקריירה החדשה, הפיצוי הריקני לילדים
בדמות כסף ומתנות - כל זה מתנקם בי. הילדים כבר לא אוהבים
אותך, לאשתך יש מאהב ואתה המפרנס היחיד. ועובד קשה בשביל זה.

ואז אני חושב איפה טעיתי, מה לא עשיתי נכון. האם זה שהיגרתי
לארץ אחרת, האם החתונה עם הראשונה שפגשתי מהקהילה, האם ההשקעה
בקריירה על פני דברים אחרים. מה כבר יכול היה להשתבש?

ואז אני שם לב להבדלים. אם הילדים לא מתייחסים להורים אלא
כלארנק - זה בסדר. אם לאישתי יש מאהב או אפילו מאהבת - גם זה
בסדר. ואם מפטרים אותי ואף אחד לא שורף צמיגים ואין עמיר פרץ
שיציל אותי - גם זה בסדר, אפילו מאוד בסדר.

ואז אני מבין ששום דבר לא השתבש - דברים פשוט פועלים שונה. וכל
אחד יכול לבחור לו לאן ללכת ולאן להגר. אם רוצים להגר לארץ -
צריך להיות יהודים. אם רוצים להגר לאמריקה  אז צריך להיות
אמידים. לכל מקום יש את התרבות שלו.

ואם בארץ הבעיה הייתה עם השד, שדרך אגב כבר מזמן חזר לבקבוק,
או עם הערבים, או עם הדתיים, אז שמה הבעיה היא עם המנטליות
שאתה לא רגיל אליה, עם דפוסי החברה השונים בתכלית.

מה לעשות, זה מה שיש ומול זה צריך להתמודד.