קרב היום שבו
לא אוכל עוד לשאת
את בוגדנותן של ערי החוף,
שבהתפורר הממלכה
תהיינה הראשונות להתיר עגינתן
מחבלי ארץ זו.

ועל אף שבשר מבשרה הן
וידעו טעמה של השפלה,
שורש לא הכו בה.
שהרי יהירות ועצלות הן
בקיצן הנצחי, ממרבצן שם
לא ימושו ולא יזועו.

עת הגיעה. ליבי קר דיו
להמית בו זכר נמליהן העכורים,
ערפיחיהן המהבילים,
קינות אספלט מצטנן
של עיבורי החשוון הממאיר.

בטלטלת דלא-ניידי
אקיץ אז מחלום הרצף
ולעולם לא אדע עוד, לא אחוש
אלא כאב פנטום סתום
בנוסעי לתומי
במבואותיה הדרומיים של העיר.