לאט. כל כך לאט. כאילו הזמן עשוי קרח שנמס לו בחום הזה והוא
נוזל לאיטו ומתערבב עם אגלי הזיעה שנוטפים משאר נוסעי
האוטובוס. אני עצמי יושב בחלק האחורי. שקט. אבל רק כלפי חוץ.
בפנים הכל בוער, הכל גועש. הקולות דופקים ומנסים לעשות חורים
בראשי ולצאת. האוטובוס עומד במקומו ומתגרה בי. מסביבו מיליוני
מכוניות ולאן שלא תסתכן תראה רק אותן. והחום הזה. החום.
סע כבר. אני מצווה עליו בלבי. סע. אני תופס בחוזקה את העמוד
שמלפני כמו אדם ששולפים מבטנו ללא הרדמה קליע וכל נחמתו היא
פיסת בד שתקועה בפיו כדי שלא יינשך את לשונו. אצלי אפילו זה לא
עוזר. אני נושך את לשוני עד זוב דם ומוציא את האקדח. אני חוצה
את האוטובוס כחתן ההולך לקראת חופתו ומצווה על הרב להסתלק
ממקומו. הוא קופץ מכיסאו והצרחות מתחילות. אני עסוק בצרחות
משלי. רגלי דוחפת בחוזקה את דוושת הגז כאילו היה לה רצון משלה
והאוטובוס נענה ומתחיל לעלות על המכונית שמלפניו. הנהגת
שבמכונית נמלטת ומצטרפת בקולה לשאר הנוסעים שמאחוריי. איש
מבוגר מנסה להשתלט עלי אבל אני יורה בו כדור אחד. אפילו לא
רואה לאן. שאר הנוסעים עטים עליו וגוררים אותו אחורה והצרחות
מתגברות. אצלי דווקא הן הופכות אט אט לקול אחד ויחידי שמצווה
עלי לנסוע. רק לנסוע. להזיז את הזמן. האוטובוס שלי עולה על
מכוניות כמו היו גבעות קטנות. אנשים נמלטים, נדרסים, נמחצים
והזמן זורם כמו נהר של דם.
עוד כמה מכוניות ואני מגיע לרמזור. סירנות נשמעות ושוטרים
מתחילים להראות מכל עבר.
הם מצווים עלי בעזרת מכשירי הכריזה לעצור. הרמזור שבסוף הפקק
נהפך אדום ואני עוצר.
הם מאיימים עלי באקדחים שלופים משלהם ואני זורק את אקדחי . הם
כופתים אותי ומכניסים אותי לניידת. ובתוך הניידת הכל שקט.
מבפנים ומבחוץ. דרך החלון אני רואה את האוטובוס שלי. חבוט
מקדימה אך עדיין עומד זקוף וגא. אחד הנוסעים שבתוכו נשען בטעות
על הצופר וגורם לאוטובוס שלי לצפור. ולי זה נשמע כמו תודה.