הטיפות שעל החלון התנגשו,
נזלו אט אט וקפאו,
האדים אינם מעיזים לצאת,
והחורף אינו מסוגל ללכת
הסתכלנו דרך מראת הקרח,
אל מסדרון שבו שלג יורד,
שהרוח מקפיאה את ירח,
ואף המדבר שבתמונה פוחד
הכל קופא והקרח מכסה את העצים,
השמש מתחבאת מנסה להתחמם בשמיכת,
הכוכבים כיבו את אורם,
אסור להרדם אחרת נעלם,
לגבישי קרח נוצצים,
והעולם יקפא במקומו,
אנו מתחת לשמיכת הפוך,
מחבקים זה את זו,
מתגבשים יחדיו
שעת הדימדומים מנצנצת בעיניינו,
העייפות אינה מרפה את אחיזתה,
וקרני האור נראים כנץ החמה,
המתפרסת על העולם כולו
שבו את ואני כאחד,
מסתכלים אל השער הזהוב,
זוג כנפיים חסרות,
להתעופף בעולם זה יחד
לפזר את החום,
כשהכל קופא והקרח מכסה את העצים,
והשמש מתחבאת בנסיון להתחמם בשמיכת,
הכוכבים שמאבדים את אורם,
מנסים להפשיר מן הקרח,
מנצנצים שוב באורם,
והעולם חלקו קפא,
חלקו חם כאש,
אני ואת כגביש אחד,
בוהקים תמיד,
גביש קרח חם. |