בוקר שברירי של יום ארוך,
השמיים צבועים בצבעי האפור,
ואין אף מכחול המצייר צבע שונה,
עירבוב של קור וחום העוטפים

אותנו מתחת לשמיכת הפוך,
חצי בפנים חצי בחוץ,
נוסעים אל עבר ההרים,
עומדים על פיסגת העולם

החשיכה יורדת,
אט אט,
חוזרים

וראשי על כתפך,
מנסה לברוח מהמציאות,
להתחמם בחום גופך,
להרדם ולחלום,
על חלום שאני ואת לבד,
שאין איש המפריע לרגע בו שפתינו נוגעות,
וידיינו מחובקות,
את ואני

העיניים נעצמות,
ונפקחות ואת מולי,
מחייכת,
עם עייני החתול הירוקות

מלטפת את ראשי,
מגניבים נשיקה שלא יראו,
והזמן יעבור,
והשנה תגיעה

ואני מקווה שראשך יהיה על כתפי,
ואת תחלמי על שנינו,
וכשתתעוררי תיראי אותי,
ותידעי שאין זה חלום,
כפי שאני ידעתי שאין זה חלום.

ראשי על כפתך,
מנסה להשאר ער במציאות,
להתחמם מחום ליבך,
לעצום את עיניי ולחייך,
רק לחייך.