קטע זה נכתב בדמעות.
ניסיתי להחזיק מעמד, באמת שניסיתי.
אבל זהו כבר יותר משנה וחצי שאני איש אחר. האיש האחר הזה
שהקמתי בתוכי היה אמור להיות חזון לעתיד והצלחה, נכשלתי
חרוצות.
חשבתי שזה אפשרי לקום יום אחד בבוקר ולהגיד, זהו היום אני חדש,
מהיום אני יהיה יותר מגניב, יותר חברתי, יותר הגיוני. זה הכל
יצא משליטה ואיבדתי יותר משהשגתי. במקום אדם אחד אני עשרים
אנשים איש אחר בשביל כל אדם, התחלתי להתנהג כמו משוגע, פעם אני
מדבר עם משהו על פלוסופיות שניה אחרי זה אני רץ ומקלל, רוקד
כמו אידיוט, אומר שטויות רק כדי שאנשים יחשבו שאני טיפש. כי
היום טיפש זה מגניב לא?
התחלתי לאבד יכולות, היכולת משחק על במה שלי שכולם אמרו שאני
שחקן מצויין מהיום שעליתי על במה, נעלמה לה נשתפת עם רוח
השטות. יכולת הכתיבה שלי שמורים לספרות נהגו להציק לי בגללה כי
הם רצו שאני ישלח סיפורים שכתבתי לתחרויות ארציות, גם ירדה
לטימיון ואפשר לראות את זה בבירור בדברים שאני כותב באתר הזה.
נמאס לי! למה לי? כבר הרבה זמן אני מתנהג ככה וזורק את כל מה
שחשוב לי לפח וכלום לא קורה. אז יש לי טיפה יותר חברים אז מה?
אף אחד מהם לא חושב אלי חוץ מכשאני מתקרצץ אליו, זה לא שווה את
זה.
אני מקווה שהאנשים שאני רוצה שיקראו את זה יקראו את זה ושהם
יבינו להם הם הולכים לשמוע ממני פחות בזמן הקרוב...