באיזו קלות, בלי קשיי הסתגלות נעלם עוד אדם משכבת מודעות.
אנשים שוכחים ומיד ממשיכים בחיים של שיגרה ובורות.
ומה כבר ביקשתי? קצת יחס אבסטרקטי של חום בצורת מכתבים.
הבדידות שנוצרה בעולם כה נורא לא נותנת מצב להשלים.
איך אמשיך בלי ללמוד, ועם כל הכבוד כבר הפכתי עולם לחבר.
וגם יחס בזוי מועדף על נידוי ותחושה כי אינני חסר.
כמו הולך בין צללים של שמחה ומילים במדבר שכוח אל ורחוק.
כשמולי הזיה של אואזיס בדיה ודמעות של כאב ושל צחוק.
וכל יום בקומי אץ לצג משרדי בניצוץ מפוחד של תקווה.
ועוד חלק בי מת בגילוי האמת ברואי תיבת דואר ריקה.
אז אט אט בלי מילים, רבדים נקרעים מליבי החפץ למגע.
ובסוף כשאמות ממחסור במהות אף אדם לא ישא באשמה. |