מה שנכון הוא שאנחנו לומדים
זה מתחיל בכאב הראשון כשאנחנו נופלים,
וניגמר בשקית השתן שלנו בבית החולים.
האסקימוסים שולחים את הזקנים למצולות
ואנחנו שומרים אותם לידנו רחוק אך קרוב,
אבל מספיק רחוק שזה לא באמת יוכל לכאוב.
נשמרים בתוך כדורי שלג דוממים,
יושבים לבדם מתבוששים בחיתולים.

מזליפים לעברנו מילים כל כך אבודות
ואנחנו מפטירים "כל הכבוד" .
מפטירים לאדם שפעם לימד אותנו לשרוד
השקה אותנו בדם יזע ודמעות,
הקריב הכל שנהיה גדולים וחזקים
כדי שיוכל לזכות למוות כבוד בחיתולים.

תנו למות בשקט. עשיתי את שלי
אז למה בחיתולים שמו אותי.
אני תשוש נפש ולכן אני נכה
נפש תשושה שאף אחד כבר לא רוצה.
כשכולם באים אני סבא אהוב
מביאים לי תמונות ועוגות מכל טוב.
הם לא אוהבים לשהות כאן הרבה
זה יותר מידי קשה להבין מה בעצם קורה,
להבין שאוטוטו גם הם כאן יושבים לידי
ממלמלים זיכרונות מחוקים לתוך דייסת שיבולים.
אותם אני לא מאשים,
אבל מעניין מה האסקימוסים היו עושים?

אנחנו רק דואגים לבריאות.
רוצים שיחיה ולא ימות.
רושמים הכל בתוך הפנקס הלבן.
לובשים כפפות כדי לא לגעת להם בדם.
לפעמים אחד הולך ואחר בא במקומו
אבל ככה זה החיים.
העיקר, שיהיו בריאים.

יתגדל ויתקדש שומה רבא
בעלמא די ברא כרעותיה.
וימליך מלכותיה. ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה.
ויאמרו אמן.
שים לי כמה שקלים לצדקה,
ראית איך סילסלתי כשקברתי את סבא שלך,
אפילו חוט אדום, שני תקבל לשמירה מעין הרע.
ואני רק עוצם את עיני ומבקש מחילה
מבקש מחילה על חטאיי הכבדים
איך נתתי לסבא להקיבר עמוק בחיתולים.