עזריה ירד מהמטוס. אנשים הסתכלו עליו, אבל זו לא הייתה הפעם
הראשונה. הוא שלח יד לכיס והוציא את המשקפיים השחורות שלו. הן
היו גדולות מדי לפרצוף שלו, ואפילו כשהרכיב אותן אנשים עדיין
הסתכלו עליו. ובכלל, עזריה נראה מאוד שונה. חוץ מהעיניים, הוא
היה בגובה שני מטר נקודה עשרים, ולבש מכנסיים שחורים ארוכים
(שהיו ארוכים אפילו לבן אדם רגיל, מפאת גובהו), חולצה שחורה
ארוכת שרוולים, ומעל הכל לבש מעיל שחור מעור, מטר וחצי אורכו,
שגרם לו להיראות מאוד מאיים, אף שהיה די נחמד בסופו של דבר.
אבל האיום אמור להיות חלק מהעבודה. על ראשו היה כובע צילינדר
שחור ויוקרתי, גבוה, ואנשים התחלחלו כשראו את הכובע הזה. איש
אחד שראה אותו עם הכובע פעם הקיא את נשמתו, וכשחזר הביתה ונזכר
במה שראה קפצו לו לראש הכובען המטורף והיטלר. אבל את הפרצוף של
עזריה הוא לא זכר. לעזריה היה פרצוף כזה שלא זוכרים. גם זה היה
יתרון גדול בהתחשב בעבודה שלו. עזריה התהלך בטרמינל לכיוון חדר
איסוף המזוודות. כשנכנס, עוד אנשים הסתובבו, ועזריה קיבל שוב
את הפרנויה הזאת שהוא תמיד מקבל בשדות תעופה. הפעם, חשב, מישהו
בטוח יזכור את הפנים שלו. אבל אף אחד אף פעם לא זכר. הוא חיכה
כמה דקות, ואז סימן את המזוודה שלו בעיניו והתהלך במהירות לקחת
אותה. הוא הרים אותה ויצא מהמסוף במהירות. כשיצא הרים את ידו
ושתי מוניות התקוטטו ביניהן. אף מונית אף פעם לא פספסה אותו.
כשנכנס למונית, מקופל, הנהג ישר העיף מבט על המזוודה ושאל על
תוכנה. "הטלסקופ שלי", אמר עזריה. "אה. אתה איזה, אהה,
טלסקופיסט?" אמר הנהג, והתחיל לנסוע לכיוון אי איזה מלון.
למעשה היא הכילה רובה ענק, עשוי בהזמנה, ומאה ושתים עשרה
קליעים זעירים. טלסקופ, חבריי ומכריי, זה לא היה.

בדרך עברו ליד הרחוב הראשי בתל אביב, רחוב שאורכו חמישים
קילומטר והוא משתרע עמוק לתוך הים התיכון. מנקודת מבטו מבפנים
המונית, יכל עזריה לראות את הים. דמעה נשרה מפניו בעוד הוא
תוהה על כמה כוח נשאר לו. כבר שלושים שנה הוא עוסק באותו
המקצוע, והוא הרגיש מן הרגשה מוזרה שיכולה להתפרש אף ורק
כמיאוס. נמאס לו מהמקצוע. הוא שנא אנסים, ורוצחים וכל אלה שהיו
ברי מזל מספיק כדי להרגיש את נחת ידו, כמו שאומרים, אבל יש
בשוק מקצוענים אחרים לא פחות טובים ממנו. טוב, אולי כן פחות,
אבל לא הרבה פחות. מה הוא היה בעצם, תהה לעצמו. סתם רוצח שכיר.
תמיד הציק לו, מהרגע שאמרו לו הוריו, שהמילה הראשונה שאמר
בחייו הייתה "סכין". הוא הגה אותה יום אחד בעוד אמא שלו יושבת
על הספה וסורגת, כשאביו היקר היה בחזרות הסקסופון שלו. הוא היה
סקספוניסט חובב, אבל בעיקר אהב לעשן כל מיני סיגרים ארוכים.
כשהגה את המילה לראשונה אימו הסתכלה עליו, ממש בהתה בו, ולמרות
שרעד עבר בכל גופה, היא חייכה, ואז צחקה, ומיד התקשרה לאביו
היקר לבשר לו את הבשורה המשמחת. "סכין? המילה הראשונה שלו היא
סכין? מוזר מאוד," אמר אביו היקר, קולות סקספוניסטים המזייפים
את דרכם אל התהילה ממלאים את החדר, אבל הוא עדיין שמח מאוד.
כשהיה עזריה בן עשרים, אז אמרו לו שמילתו הראשונה הייתה
"סכין". וזה רודף אותו מאז. הוא עוד הגה בזה, כשנהג המונית
הסתובב אליו והחל לדבר איתו. "גם אתה פה בשביל השאמאן?"
"סליחה?" שאל אותו עזריה. באמת שהוא לא ידע על מה הוא מדבר.
"לא משנה. מה אתה עושה בעיר?" שאל הנהג, מנער מפניו את הבעת
הפנים הבוטחת שנסך על עצמו קודם לכן. "מנסה להגיע למלון שלי,"
פטר אותו עזריה בטון סרקסטי, והנהג הבין, אמר "בהצלחה בהמשך
הדרך למלון," ספק לעזריה ספק לעצמו, סגר את החלון המפריד בין
הנהג לנוסע, והסתובב חזרה אל הכביש.
באחת הסמטאות של תל אביב קרץ אליו שלט קטן, שאמר "כמו צעיף
לשאמאן". השלט ממש קרץ, זאת אומרת, הוא הופיע ונעלם פעם אחת
בלבד, ולאחר מכן עזריה לא ראה אותו עוד, והמונית המשיכה
בנסיעתה. עזריה לא קישר בין השלט למה שנהג המונית אמר לו קודם
לכן.  

הוא נכנס לחדרו במלון וזרק את המזוודה על המיטה. הוא פתח את
הטלוויזיה. בהתחלה נראתה מהדורת החדשות היומית, עוד ארבעה
מונגולים נהרגו בהתרסקות מטוס. זה היה חודש מאוד קשה
למונגולים, אחרי ששכניהם האוזבקים התחילו בפעילויות הטרור
הנוראיות שלהם. אם תאונת המטוס לא מספיקה, בגבול מונגוליה כבר
חטפו ארבעה פצצות אטום, ורפובליקת קנדו-אמריקנה החליטה שאם
המצב יתדרדר לפצצות ניוטרון היא תשלח לשם חמש עשרה אחוז מהסיוע
שהיא הכינה מבעוד מועד. מדד הנפגעים במונגוליה הגיע כבר לשני
אחוז מהאוכלוסייה, דהיינו, אחת עשרה מיליון בני אדם, ושתי ערים
עיקריות הוחרבו עד עפר, מתוך ארבעת ערי ההינדי העיקריות
במונגוליה. אבל רוב הנפגעים היו רק עולי רגל, לא מונגולים
אמיתיים, וזה ניחם.
הקריין בדיוק אמר "ועכשיו, למזג האוויר," כשביצבץ קצת שלג על
המסך, והופיעה הולוגרמת ה"תוכנית" המוכרת. ה"תוכנית" הייתה
המטרה של עזריה, וכל ממשלה מצאה עוד ועוד דרכים מקוריות לנסוך
על עזריה את המטרה הבאה שלו. עזריה עוד זכר שלפני שתיים או
שלוש מטרות, הגיע חתול קטן וג'ינג'י, קפץ על השולחן ופלט את
ה"תכנית", בעוד שעזריה יושב בבית קפה קטן בפריז העתיקה ולוגם
קפוצ'ינו. עזריה חייך קמעה, ראשו עסוק בחתול הקטן, וחיוכו נמוג
כשנזכר שברגע שקפץ החתול מהשולחן אל הכביש נדרס ע"י משאית
גדולה ולבנה. ולזה הם קוראים "ההודעה תשמיד את עצמה" בנסיכות
צרפת. נו באמת.
הטלוויזיה התחילה לדבר, וכשסיימה נשמע מכיוון המקלחת קול עמום
שאמר משהו כמו "כמו זעיר.. למאן", ואז הטלוויזיה התפוצצה
בפיצוץ זעיר ונדמה לעד.

לשעת ערב, עזריה כבר היה במטרופולין אשקלון. בר המזל שלו לאותה
משימה היה אנס סדרתי אלים במיוחד, שהספיק לכפות את עצמו על
מאתיים ושתיים עשרה נשים רק באשקלון רבתי, פלוס עוד מאה וחמש
עשרה נשים פה ושם, איפה שלא יהיה. דפוס ההתנהגות המחליא שלו
היה לאנוס את האישה באכזריות, להרוג אותה, ואז להטביע על רקתה
את הסמל שלו, שור זועם, עם מוט מלובן זעיר. "השור הזועם", לפי
המודיעין, היה אמור לאנוס את הסוכנת הממשלתית המוסווית שהתחילה
איתו. היא הבהירה לו שהיא מוכנה רק לקשר רציני, לא סתם ללילה,
כדי לוודא ש"השור הזועם" יסתפק בלאנוס אותה במקום להינשא לה.
המקום הנבחר היה פאב כלשהו בעמקי אשקלון האפילה, מקום שנבחר
בקפידה מאחר ומאחוריו הייתה סמטה אפילה במיוחד וריקה מאדם רוב
שעות הלילה, ממש מקום מושלם לאנס סדרתי. ממעל, היה מן קומפלקס
מרפסות מטורף, ומיד כשעזריה הגיע הוא בחן את המקום ובחר את
המרפסת שנראתה לו הכי מתאימה. הוא נכנס לבניין, עלה במעלית,
טיפס עד המרפסת, התקין את חלקי הרובה הענק, רכן וחיכה.
אחרי שלוש וחצי שעות החלה המהומה, כש"השור הזועם" שיסף את
גרונה של הסוכנת עוד לפני שאנס אותה.

הם שניהם באו לצאת מהפאב ומיד ביציאה לסמטה האחורית, ממש מתחת
לעזריה, הוא צעק עליה שהוא יודע מי היא, ושיסף לה את הגרון עם
הסכין הכי גדולה שעזריה ראה מעודו. עזריה טען, כיוון וירה לו
בברך כמו מתוך אינסטינקט, והקליע הזעיר והמחושמל שילח ב"שור
הזועם", מהברך, זרם של מאתיים אלף וולט למילישניה בדיוק, דבר
ששיתק לו את כל מערכת העצבים, מלבד את הראש, שלא נפגע כמעט.
עזריה קפץ כמה קומות מטה, ואז עוד כמה, ונחת על הרצפה המבואשת,
ממש ליד "השור הזועם", ששכב בצד, מתפתל מזרמי חשמל אקראיים.
עזריה ניגש אליו, והבחור סובב את ראשו לעבר עזריה, ופיו נפער
בהשתוממות למראה המפלצת הגבוהה והשחורה. עיניו ריצדו, לשונו
הייתה שרופה כולה, וכאמור, הוא התפתל והתעוות משל היה נחש עם
חול בעפעפיים. עזריה הגיע אליו ורכן. הוא הסתכל אל "השור
הזועם" ישר בעיניים, והוריד את משקפיו. "השור הזועם" צרח
באימה, צרח אל תוך הלילה, קולו מהדהד בסמטאות האפלות והמצחינות
של אשקלון רבתי, וליבו התפוצץ בקרבו, מכתים את גופיית העור שלו
באדום בוהק, וכתם עצום של דם החל מתפשט מסביב לגופו הבשרני.
טכנולוגיית שתלי סייבר ננטשה לפני חצי שנה, כשהוכח מדעית שהיא
בלתי אפשרית. מה שהיה לעזריה בעיניים לא היה מלאכותי.
עיניו היו גדולות, לבנות בכל שיטחן, חוץ מנקודה קטנה באמצע
העין, ממש במרכזו של המקום שבו היה אמור לנוח האישון, ששינתה
את צבעה כל חצי שניה, פלוס מינוס.    
הוא התאמן על המבט מאז היה נער מתבגר, המבט שהרג אינספור
אנסים, רוצחים, סוחרי סמים, סוחרי נשק, מתנגדי שלטון ועוד
אינסוף ברי מזל. "מבט השטן", הוא קרא לזה, ואולי זה מה שזה
היה. המבט שפשוטו כמשמעו הורג אותך מפחד.

האחראים על העניין בממשלת ישראל לא היו מרוצים במיוחד מהעניין
עם הסוכנת שמתה, וכדי לרצות את האחראים עליהם הם הוציאו על
עזריה שכירות רצח על סך חצי מתקציב המדינה (תקציב המדינה
המוכרז) בערך.
עשרות אלפי סוכנים ממשלתיים זוטרים חיפשו את עזריה ברחובות
ישראל, שלא לדבר על חצי מהרוצחים השכירים בעולם, ועזריה עצמו
החל בורח. אחרי יומיים של שינה ברחוב, לחימה עם כנופיות
אכזריות ואכילת חולדות אקראיות, הוא הגיע ל"כמו צעיף לשאמאן".

הוא ראה את שלט הניאון מרחוק, קורא לו, סגול על לבן, ועזריה רץ
אליו ונכנס. המקום היה ריק, אפלולי, תאורה מינימלית, ומאחוריי
הדלפק שהיה מוקף כיסאות גבוהים עמד בחור שנראה טוב. הוא היה די
מכוער, אבל הוא נראה כאילו הוא ממש בחור טוב. "עזריה, מה? ואני
מחכה שעות." אמר. עזריה פער את עיניו מאחוריי המשקפיים, ואמר
"כן. נעים מאוד. ואתה?"
"אני הבעלים. מה אני יכול לעזור לך?" עזריה חייך, התיישב ליד
הבר, ואמר בצחוק "קודם כל אני רוצה בירה טובה." הבחור אפילו לא
זז, רק הרים את ידו והושיט לעזריה את הבירה האהובה עליו, כבר
פקוקה, קצף זך נושר ממנה לתחתיתה. עזריה פער את עיניו שוב, אבל
החליט להתרגל למצבו המוזר, וצימצם אותן שוב לגודלן הטבעי. הוא
הושיט את ידו ולקח את הבירה. אחרי כמה לגימות, שאל אותו המוכר
"מה אתה באמת רוצה?" עזריה חייך, ואמר "אני רוצה אישה," והיסס.
הבחור נראה כאילו הוא מנסה לזכור, ואמר "ומה היה הדבר השני?"
עזריה, שכבר הבין שרק טוב יכול לצאת מזה, אמר בקול עמום, כאילו
כבר קבע זאת כעובדה ושינן את זה במוחו, "וחופשה. הדבר השני היה
חופשה."
"אוקיי," אמר הבחור, ושוב, בלי לזוז, הושיט לו שני כרטיסי
טיסה. "זה לעיר העל, מנהטן החדשה, ארבעה חודשים, סוויטת
החשאיות." "והאישה?" שאל עזריה וחייך חיוך רחב. "האישה מחכה
בשדה התעופה. היא תזהה אותך, אבל לא תכיר אותך. אתה יודע למה
אני מתכוון." "היא פשוט תיגש ותתחיל איתי, זה העניין?" שאל.
"בדיוק."
"ומה אני חייב לך?"
"תוריד את המשקפיים."
עזריה הוריד את המשקפיים, והבחור חייך. "זהו, שילמת את החוב.
עכשיו עוף לי מהעיניים." אמר, וצחק. עזריה צחק אף הוא, לגם את
שארית הבירה, לחץ את ידו של הבחור, וקם לצאת.

קצת אחרי שקם נכנס בחור עם מעיל עור עמוס בגוויות עכברושים
מפוחלצות. הוא נראה כאילו קר לו, והוא ניגש ישר למוכר. בעור
עזריה יוצא הוא קלט את שיחתם.
הבחור המוזר אמר "שמע, בכל העולם אין כזה." "מה זה כזה?" אמר
המוכר. "מה אתה רוצה בדיוק?" הבחור המוזר חייך ואמר "צעיף. אני
שאמאן." "בקטע של עכברושים?" שאל המוכר.
"בהחלט."
המוכר חייך, לחץ את ידו של השאמאן ואמר "בוא לחדר האחורי, נראה
מה אני יכול לעשות בשבילך."    

ורגע לפני שעזריה יצא אל הרחובות האפלים של אשקלון מהחמימות
המוזרה של החנות המוזרה, צעק אליו המוכר.
"אל תשכח לחזור! אנחנו נחכה לך!"