אני יורד לי ברחוב שחור מפיח
ביום חורפי רטוב.
בין קהל הסוסים הדוהרים
דוהר לו אחד זקן, בודד ודל -
בן-זקונים מלוכלך ומזוקן.
בידו קלח תירס
והוא נוגס בו בתאווה של ילד קטן.
עיניו ניצתות בכל טעימה והן מראות מין אושר עילאי.
להבות של שמחה בוערות בו מבפנים,
והוא דוהר
בין גבהות והרים
ומעל כולם
בשמי הרקיע.
אני מסתכל בפרצופו המלוכלך,
בעיניו הקמוצות
ובלחייו האדומות מהקור.
לבי נצבט,
ומתכנס לתוך עצמו.
והרי לו לאותו בן-זקונים התירס,
ואין עולמות שלא אתן כדי להצילו.
והוא כעת דוהר כסייח,
ומאחוריו
משאיר שובל יבש -
של אנושיות. |
