היום ראשון- 18.11.01
כשקמתי בבוקר מביטה ביאוש בשעון חשבתי על להישאר בפוך שלי עם
צלילי הגשם שטפטף על החלון והאור הכבוי
אבל... "הילה קומי רצית להתקלח" דיי מנע ממני את הרצון הנ"ל.
שעתיים אחר כך אחרי כשעמדתי מול שורת האוטובוסים התחלתי לחשוב
רק מה יהיה אם יפרידו ביני לבין החברות הכי טובות שלי.
נסיעה ארוכה מידי וחשש גדול מידי הפרידו ביני לבין השקט הנפשי
של אנשים שפויים.
בערב הרעיון של מלוא המוטיבציה והרצון להיות הצוות הטוב ביותר
ירד ל-'מספיק אם נשרוד'
אחרי שברגע שנעמדנו במסדר הראשוני הפרידו ביני לבין החברות שלי
והקצבות השניות לריצות ממקום למקום, השנאה למקום גדלה עוד
יותר.
אתם בטח חושבים- 'בסוף כולם עוברים את זה'
אבל אני דיי גאה להודות שאני לא התכוונתי.
בסוף החלטתי אולי כן להתאמץ כי אחרי הכל שתי חברות שלי כן
נשארו איתי
אז ניסיתי... באמת שניסיתי, אבל כמו כל ניסיון שלי ניסיונות
שלי בדרך כלל נכשלים.
מי הם שיחלקו לי הוראות? מי הם שיגידו לי זמנים? מי הם שיגידו
לי מה לעשות?
"הם אלוהים" או לפחות ככה הם טענו
"הכל פה שלי, שלי!!!!!" הרספית דפקה על החזה שלה
מראש ידעתי שאני לא בנויה לזה, עומדת בפני עצמה אחרי הכל אני
לא זאת שאכפת לה מה אומרים אנשים אלא רק מה שהיא רוצה לעשות
ולחשוב ולהגיד.
אז מה אני עכשיו? רכוש צה"ל
צוות 4 מחלקה 1 בפלוגה גדולה בגדנ"ע-  השבוע השלישי של נובמבר
2001.
בלי מוזיקה, בלי בלגאנים רק דממה והקשב בעמידה מושלמת
מבטים וחיוכים אסורים וקור שאין לו סוף שאין לו גבול.
שעה של חופש בשעה 10 אחרי יום ארוך מידי וארוחת ערב שאף אחד
מאיתנו לא חשב שהוא יקבל בחיים אז לובשים מעילים והולכים להגיד
שלום לאלה שראינו רק כשעמדנו בח' בין ריצה לריצה.
מכל כיוון נשמעו בכיות להורים שכבר נמאס לנו, לילדי השמנת
שמעולם לא חשבו שישנו ככה על ברזלים בתוך אוהלים.
אני רוצה הביתה אבל כאן אני צריכה להיות למרות שקשה לי לא
נותנים לאף אחד לחזור.
חיבוק לילה טוב לכל מי שרק ניתן.
נכנסת לשק השינה בשעה שנקבעה ע"י המפקדת אבל לא נרדמת כי קר
מידי ואפילו 2 זוגות גרביים, 2 מכנסיים, שלוש חולצות ומעיל לא
מבריחים את הקור.
וכשכבר עצמתי עיניים לשעה שעתיים הפלוגה ליד החליטו שלא מתאים
להם לישון והעירו אותי ואת כולם.


                                 

       


יום שני- 19.11.01
כשקמנו בחמש וארבעים והתחלנו לרוץ סביב המסלול שהיה מאחורי
האוהלים של הבנות
הניסיון שלי לנסות ירד לטמיון ואני הוכרזתי רשמית ע"י עצמי
כזאת שאומנם תישאר עד הסוף אבל לא תעבור.
רצנו כל היום ממקום למקום לפי זמנים ואם לא הספקנו עשינו זאת
שוב ושוב עד שהטיימינג היה מושלם.
בבוקר הלכתי לחובשים בגלל כאב בטן וסחרחורות שמה אמרו לי לשתות
הרבה ולקחת כדור למרות שזה לא עזר אבל מה יכלתי להגיד? וגם
נתנו לי פטור מריצות, שלא תחשבו שלא כואב ללכת.
הארוחות בין לבין היו סבילות אך הקור היה גדול מידי אפילו
לחזקים שבינינו והוחלט פה אחד שהמקלחות ישארו נטושות לפחות עד
היום שאחרי...
בשיעורים של היום נרדמנו מחוסר השינה כי שבע השעות מעבר לעובדה
שהיו קצרות מידי גם לא ישנו אותן.
השתדלנו להספיק את הכל אבל מי אמר שהצלחנו?
אחרי הצהרים היה שיעור נשק לקראת יום רביעי בו היו אמורים
להתרחש מטווחים בm16- 10 כדורים לכל חייל
איך מחזיקים נשק, שמות החלקים, חוקי המטווח וכ"ו.
הכל נראה לי לא אמיתי, כאילו אנחנו משחקים- מדים שהיו גדולים
מידי, רובים בלי כדורים, דסקיות של חיילים שהיו ואולי אינם על
הצוואר, דרגה שלא קיימת, תעודת שבוי שלא תזכה לשימוש
רציתי לצחוק אבל כאב לי הכל יותר מידי אז ויתרתי ושמרתי את הכל
בבטן, בלב.
בערב אחרי שקנינו תה ורצנו עוד קצת דקר לי בבטן, כל כך שרציתי
לבכות
המפקדת שלי שלחה אותי לחובשים והם אמרו לי-" תשתי הרבה ותנוחי
באוהל עד מחר בשלוש שאז תבואי לראות רופא כי הוא לא כאן
היום."
אז השתדלתי לנוח אותו ערב למרות שגם השתדלתי לעשות את מה שהיה
צריך.
אחרי השעת ט"ש כשהלכנו לישון שוב בקושי ישנתי, שוב הקור.


                                   

יום שלישי- 20.11.01
חמש וחצי השקמה, "בוקר טוב צוות 4 יש לכם 20 דקות לעמוד בח'
בחוץ"      
אז קמתי והלכתי לאן שהיה צריך והקשבתי למה שהרצו בשיעורים של
המ"מ בבוקר שדיי השאירה אותנו ערים כשכל מילה שניה שלה הייתה-
"אוקי" וזה שישב לידי וליד חברות שלי התחיל לנחש מתי היא
תגיד שוב ולספור אז דיי נשפכנו מצחוק למרות האיסור.
אחר כך, זאת אומרת אחרי ארוחת צהריים כשכולם יצאו לשדאות
בסביבות אחת, אני נשארתי בבסיס לרופא ואיתי צוות שלוש שנשאר
לתורנות מטבח.
עכשיו אני כבר מדברת בנקודת מבט של אחת שלא עושה הרבה
כאבי שרירים? זה כבר לכולנו יש, ממני ועד הספורטאי הטוב
ביותר.
איך היה ביום שדאות? זה חברות שלי סיפרו לי כשהן חזרו והדעות
היו חלוקות כי חלק אמרו שזה היה הדבר הכי כייף בכל השבוע הזה
וחלק אמרו שזה לא פייר שלא באתי ורק הן סבלו.
זה קשה ככה רחוק מהבית, הקור מציק, השעות...
המדים גדולים מידי אבל ככה זה
ואנחנו... החיילים נצטרך להתמודד ולהשקיע יותר מאמץ.
ושלרגע לא תחשבו שלא עשיתי כלום כל היום, כשכולם יצאו מהבסיס
הלכתי להציק לאדרה מורן ומאיה בתורנות מטבח, אחר כך הסתובבתי
קצת והלכתי לרופא שאמר שזה רק שרירים ונתן לי כדורים להקלה
בכאב.
הלכתי לשכב קצת באוהל וחגי מש"ק (מפקד שאינו קצין) ההדרכה בא
וביקש שאני יעזור לו לתלות איזה לוח ושלח אותי אל צוות 3 כדי
לאכול איתן ארוחת ערב שהייתה מנות קרב.
בשבע חזרו כולם והיו עוד הרצאות ושיעורי נשק לקראת יום רביעי
אבל בסך הכל הערב עבר בסדר.
הפעם כבר ישנו עם מדים, לפחות הרוב כולל אני כי בבוקר בעשרים
דקות לא הספקנו אפילו ללכת לשירותים.


                                   

יום רביעי- 21.11.01
מראש אני לאמור שלדעתי זה היה היום הכי כייף בשבוע, בבוקר
כשקמנו אני באמת השתדלתי
וכשהיה לנו מסדר של הסרספית עשיתי כל מה שהיה צריך עד שרצנו
לארוחת הבוקר
אחרי זה יצאנו למטווחים.
כאב לי ללכת אבל הלכתי כי היה צריך, אחרי חצי שעה הגענו למקום
בין כמה הרים שהיו בו שני שטחי מטווחים כשאנחנו נכנסנו
לפנימי.
התיישבנו כל המחלקה באמצע שם בין הר להר להר וחיכינו לתורנו
אבל משום מה הוא לא בא
ואז אמרו שיש אזכרה בקבר של בין גוריון והיריות מפריעות אז
שכבנו שם איזה 5 שעות על החול אני וחברות שלי אחת על השניה עם
הכובע מכסה את העיניים בשל סופות החול והצטלמנו, צחקנו, דיברנו
או סתם הסתכלנו לשמיים.
בסוף כשהיה תורנו נכנסנו אני אלי ומורן וירינו 10 יריות אני
פגעתי במטרה שעמדה במרחק 60 מטר פעמיים.
חשבנו שזה יהיה ווווואוווו אבל זה לא היה ככה, רוב הכיף היה
סתם לשכב שם על החול.
כשחזרנו כבר היה חושך וקיבלנו הפסקה של שעה ואז הייתה הרצאה של
הסרספית לגבי תפקידים צבאיים ושיחת סיכום היום עם המפקדת
שהקריאה חדשות והייתה ידיעה על מגדלי התאומיים
אז אחת מהבנות שאלה: "מה היה פיגוע במגדלי התאומיים?"
והמפקדת שלי שלא יכלה לא להגיב שאלה אותה: "שמעת שרבין מת?"
מיותר לציין שכולנו נשפכנו מצחוק.
בשעת ט"ש (טרום שינה) הלכנו אני ומורן לקנות שוקו כי ירד ממש
גשם וחזרנו לאוהל שלי
רבנו קצת עם הסיירותניקיות ועברנו לאוהל של מורן מאיה ואלי
ישבנו שם כולם איזה חצי שעה ואז התפזרנו לישון.
הלילה ישנתי טוב, טוב מאוד אפילו- היה לי חם ולא התעוררתי כל
הלילה למרות הגשם והרוח והאוהל שבקושי החזיק.


                                         

יום חמישי- 22.11.01
עוד 6 שעות ניסע הביתה!! זאת הייתה המחשבה העיקרית באותו בוקר
גם כשרצנו ועשינו מסדר והחלפנו בגדים ממדים לאזרחי.
היו 2 מסדרים, האחד של כל הפלוגה בו אנחנו קיבלנו את הצוות
המצטיין ובשני היה של המחלקה בו חילקו חניכים מצטיינים, אצלנו
קיבלה אינה.
בעשר התיישבנו על אחד מרחבות הבטון והייתה שיחת סיכום או אולי
שבירת דיסטנס
המפקדת שלנו אמרה שמעכשיו היא אושרת ושאנחנו רק הצוות השלישי
שלה
וחילקה לנו תעודות קטנות על שסיימנו שבוע גדנ"ע ומאחורה כתבה
הקדשות.
בסבב אמרו את איך עבר לנו השבוע
דברי סיום שלי: "היה אחלה כשעשיתי משהו, היה מצחיק בצוות למרות
שבדרך כלל אני הצחקתי בעיקר את עצמי ומעבר לכל הקטע של הצבא
והכל היה סבבה הרעיון של שבוע מחוץ לבית בלי ההורים עם חברות
שלי וזהו..."
אחר כך קמנו משם ולקחנו את התיקים, רצות אל האוטובוסים.
בדרך חזרה עצרנו בצומת שוקת וקנינו אוכל אני קניתי בייגל-טוסט
וחזרנו אל האוטובוס בנסיעה אל הבית.
בארבע כבר הייתי מחוץ למקלחת לבושה בבגדים נקיים וריח של
סבון.

                               

אני אומרת מי שלא מנסה את היכולת שלו לעולם לא יוכל להגיע
לגבולה, ואולי לא הגעתי לגבול אבל עשיתי בשבוע אחד קצר ואדיר
מליוני דברים קטנים שלא חשבתי כי אי פעם אוכל או אהיה מסוגלת
לעשות.


בזאת אני סוגרת את יומן המסע שלי- הילה טל דה שליט רחובות,
צוות 4מחלקה 1 בפלוגה הגדולה בגדנ"ע-  השבוע השלישי של נובמבר
2001.