[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הייתי במשרד שלי, מתייקת מסמכים, כשהם באו לקחת אותי.  
זה היה יום שלישי, בערך חודש אחרי שקיבלתי רב"ט, כלומר שעליתי
מהדרגה הראשונית שאיתה נכנסים לצבא, טוראי, והפכתי לרב-טוראית.
זה לא אומר הרבה, רק שני פסים כחולים שהייתי צריכה לתפור על
שרוול החולצה, לאות שכבר עשרה חודשים אני שורדת במערכת המגעילה
הזאת.
בכל מקרה, זה היה קצת אחרי ארוחת צהריים- שהיתה כרגיל, מגעילה.
מנה בשרית שכמעט ברחה לי מהצלחת ומין פסטה שכנראה שנתנו לה
להתייבש יומיים לפני שהגישו אותה. אבל אנחנו רגילים. אין לנו
מה להתלונן- אחרי הכל, זה הרבה יותר טוב מהמנות קרב הזוועתיות
שהחיילים בחוץ מקבלים. ולנו טוב. אנחנו משרתים קרוב לבית.
אנחנו צריכים להיות שמחים. מאושרים, אפילו. בכלל, אצלנו בבסיס
יש מפקדים יותר טובים יחסית, ותנאים מעולים (שלוש בנות בחדר
במגורים? חלום! ובכלל, בצריפין המקלחות בכלל רחוקות מהחדרים,
אז צריך להגיד תודה). וגם השק"ם שלנו אחלה. אחד הבסיסים היותר
מעולים של חיל אוויר, אין ספק.
בקיצור, ישבתי במשרד שלי- כן, יש לי משרד משלי, עם דלת פתוחה
החוצה ועוד אחת למשרד של המפקד שלי. איזה מותרות, הא? -
ותייקתי מסמכים. או שאולי הדפסתי, אני לא בטוחה. היו שלוש
פעילויות עיקריות לפקידה במשרד הזה- תיוק מסמכים, הדפסות,
ובדיקת ושליחת דואר. כמו להרבה פקידות אחרות.
כן, אבל לי גם היה אחלה מפקד. וגף נחמד. בכלל, הכל היה אחלה
אצלי. לבוא בשבע וחצי, ללכת בחמש. מה רע? כמו כל עבודה. יש
בנות שסובלות הרבה יותר בשירות שלהן. תחשבו מה היה אם הייתי
באיזה חור ברמת הגולן כמו אמא שלי בזמנה, ישנה באוהל מלא בוץ
שנתיים, חוזרת הביתה לשישי-שבת פעם בשלושה שבועות, עם מפקד
שהיה נכנס כל בוקר למשרד ושופך בכוונה את הקפה שלו כדי שתנקה
ותכין לו חדש. זוועה, לא? התנאים היום בצה"ל הרבה יותר טובים.

לא, תייקתי מסמכים. אני די בטוחה בזה, כי בדיוק התכופפתי לחפש
את המחורר שלי כשהם נכנסו.
לאחד מהם היו דרגות עם שני סמלים, אחד בצורת חרבות, ואחד בצורת
העלה המוזר הזה שכולם קוראים לו "פלאפל", משום מה. עשיתי חישוב
מהיר בראש והגעתי למסקנה שזה אומר שהוא אלוף, שזה דרגה אחת
בדיוק לפני הרמטכ"ל.
בטח הייתי צריכה להצדיע. אבל הייתי עסוקה מדי בלתהות מי הוא
ומה הוא עושה כאן. היו לו מדים של החילות הירוקים, עם כומתה
צה"לית רגילה ותג של בסיס שלא הכרתי, אבל הייתי משוכנעת שאין
להם הרבה מה לעשות בבסיס של חיל אוויר, במיוחד לא מישהו בדרגה
כזאת. והוא גם לא היה לבד, היו לידו עוד שני חיילים- אולי
שלושה, לא ממש שמתי לב- קצינים, כולם. וכולם הסתכלו עלי כאילו
הם חיכו שאני אעשה משהו. כמו שאמרתי, הייתי, כמובן, אמורה לקום
ולהצדיע, אבל זה ידוע שאחרי שמסיימים טירונות אף אחד לא מצדיע
בצבא.
"שלום," אמרתי בנימוס וקמתי. לפחות את זה הייתי בטח חייבת לו.
"אם אתם מחפשים את אבי, הוא יצא לדיון. הוא יחזור עוד חצי שעה
בערך."
"אנחנו לא מחפשים אותו," אמר האלוף. משהו בקולו העביר בי
צמרמורת. "אנחנו מחפשים אותך."
"אותי?" לרגע, אחז קור בגופי. אלופים לא באים לחפש פקידות, אלא
אם כן הן עשו משהו טוב במיוחד- או רע במיוחד. "נראה לי שאתה
טועה. אני רק הפקידה פה."
"הגישה הזאת," אמר האלוף בלי שמץ של חיוך. "מראה שאת בדיוק מי
שחיפשנו."
לא קמתי. פחדתי יותר מדי בשביל זה, וחוץ מזה, לא הייתי בטוחה
שהרגליים שלי יחזיקו אותי. אני? אני הרי חיילת ממושמעת. הפעם
הראשונה והאחרונה שקיבלתי תלונה היתה לפני כמה חודשים, כששכחתי
להגיע לתדריך לפני שמירה ב-ש.ג. קיבלתי התראה, וזה היה סוף
הסיפור. לא היה יכול להיות שהם כאן בגלל זה.
האלוף פרש דף ארוך. הקצינים האחרים התחילו פתאום לפשוט על
המשרד, מביטים בעניין בתמונות שתליתי, בודקים את המגירות, את
הכוננים במחשב, את הארונות.
ביטחון שדה, עלתה מחשבה בראשי פתאום. עשיתי משהו לא בסדר.
סיפרתי למישהו יותר מדי, כמו בתשדירים האלו שמראים לנו כל
הזמן. מישהו שמע, ומשהו נורא קרה, ועכשיו הכל באשמתי.
אומרים לי שאני בן אדם פסימי.
"מה עשית היום, רב"ט..." האלוף עיין בקצרה בדף הארוך שלו.
"...ליאה?"
משכתי בכתפיי. "הדפסתי מסמכים בשביל המפקד שלי," מניתי. "בדקתי
דואר. שלחתי דואר שלנו. תייקתי מסמכים. הכנסתי אירועים ליומן
של הגף. כרגיל. וגם הגשתי כמה פעמים קפה לאבי-" התחלתי להיזכר,
אבל מילותיי גוועו לפתע כשראיתי את אחד הקצינים מציג לעיניו של
האלוף ספר שלי שהוא שלף מאחת המגירות. קראתי לפעמים ספרים
כשהיה לי זמן פנוי- ותאמינו לי, היה לי הרבה. זה היה, במקרה,
"כוכב הקופים". על העטיפה היה מצוייר כוכב גדול עם צבעים
כתמתמים-ירקרקים.
"אז, את אוהבת מדע בדיוני," אמר האלוך בעניין.
"כן," אמרתי במבוכה. מה הוא רוצה ממני?
"למה?" המשיך האלוף להתעניין. "את מחפשת דרך לברוח מהמציאות?"

זאת היתה אחת הקלישאות היותר גדולות שהכרתי. אבל במקרה שלי,
היה בה משהו. "אולי," הודיתי. "אבל מה זה כל כך רע ש-"
"תגידי לי את. מה כל כך רע במציאות שבה את נמצאת?"
"שום דבר. אבל לפעמים קצת... משעמם לי. אני פשוט מחפשת לי
תעסוקה."
"את לא אוהבת את העבודה שלך."
"לא במיוחד," התוודתי. "אבל אני... בסדר עם זה. כמו הרבה בנות
אחרות."
נדמה היה לי לרגע שראיתי ניצוץ אדמדם בעיניו כשדיבר שוב. "את
לא מאמינה בזה."
"מה?" הבטתי בו בהפתעה.
"אני מומחה לדיבור ושפת גוף. את לא מאמינה במה שאמרת לי כרגע.
את מאמינה שרוב הבנות אומללות בשירות הצבאי שלהן. וגם את
מרגישה אומללה."
הבטתי בו בתדהמה, המומה מכדי להיראות אשמה. "כן... אבל זו
עובדה, לא? רובנו... הבנות בצה"ל, אני מתכוונת, רובנו עושות
עבודה פקידותית, שלא ממצה את היכולות שלנו-"
"זה לא משנה." קור נשמע בקולו של האלוף כשהוא קטע אותי. שני
הקצינים תפסו לפתע בזרועותיי. "אני איאלץ לדרוש שתבואי
איתנו."
"לאן?" שאלתי בחשד, אפילו בפאניקה. ניסיתי לזוז לאחור, אבל
אחיזתם של הקצינים היתה כמו ברזל.
"הכל יהיה בסדר." הוא חייך לפתע בצורה מרגיעה. "נחזיר אותך
לכאן עד חמש."
לא האמנתי לו. העיניים שלו היו קרות, והוא הזכיר לי את המפקד
הקודם שלי, רב סרן, שלא הרשה לי ללכת הביתה עשר דקות לפני הזמן
כדי להספיק לאוטובוס שמגיע פעם בשעה ורבע, בגלל שהוא טען ש"אני
לא מנסה להשתלב בגף". אבל לא היתה לי ברירה. רק לא מזמן קיבלתי
את הרב"ט שלי, מה שאומר שהוא היה בערך חמישים דרגות מעלי, ושעל
סירוב פקודה הוא היה יכול לעשות לי מה שהוא רוצה. אתם בחיים
שלכם לא ראיתם כלא צבאי.
אז הלכתי איתם.
הכניסו אותי למכונית מסחרית ושמו לי כיסוי עיניים, כי הם טענו
שאנחנו הולכים למקום מסווג שאסור לי לדעת בדיוק איפה הוא נמצא.
איבדתי את תחושת הזמן, ולא ידעתי כמה זמן נסענו. שני הקצינים
ישבו מאחורה כל הזמן כדי לוודא שאני לא אוריד את הכיסוי, וכל
ניסיון שלי לדבר איתם נענה בשתיקה קרה.
כשהגענו סוף סוף, לא הספקתי בכלל להסתכל מסביב. הכניסו אותי
מיד לחדר חשוך לגמרי. הושיבו אותי בכיסא ברזל ארוך, כמו אצל
רופא שיניים, כזה שיורד אחורה, עם מין ידית ומגש עליה, עמוס
בכל מיני מכשירים משונים. מעלי, היה בנוי על הכיסא מין מתקן
דמוי קסדה, שהיה מותאם לצורת ראש אנושי, כמו בכיסא חשמלי או
משהו. זה היה מזעזע. הזעתי בתוך המדים המגעילים שלי כמו
מטורפת. האלוף נכנס לחדר, סגר אחריו את הדלת והתיישב. הוא לחץ
על איזה שהוא כפתור, ונדלק אור לבנבן, סטרילי ומפחיד, עמום
מספיק בשביל שאני לא אראה אותו טוב.
בלי להתכוון, התחלתי לבכות. הייתי עייפה ומפוחדת, אחרי נסיעה
ארוכה, בחדר מפחיד עם גבר מפחיד, ועוד לא היה לי מושג בכלל למה
אני שם. "מה קורה כאן?" בכיתי לו. "מי אתם? מה אתם רוצים
ממני?"
האלוף חיכה בסבלנות עד שאני אפסיק לבכות. "אני הקא"ר הצה"לי,"
הוא ענה לבסוף, כשעל פניו אף לא רמז לחיוך.
"קא"ר?" מתוקף תפקידי, כבר הכרתי די הרבה ראשי תיבות- שאתם
יודעים, מהם מורכב בערך כל דבר בצבא. אבל את ראשי התיבות האלו
הייתי משוכנעת שאני לא מכירה.
"קצין אושר ראשי. מפקד חיל האושר, אם את מעדיפה."
"חיל האושר?!" הבטתי בו בתדהמה. "אין חיל כזה."
"זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שאנשים כמוך יחשבו. אנחנו חיל מסווג
ביותר. למעשה, אסור לאף אחד, חוץ מלדרגים הגבוהים ביותר, לדעת
שאנחנו קיימים."
זה היה כמו סרט מדע בדיוני זול. "ומה התפקיד שלכם?" שאלתי
בשקט, למרות שכבר ניחשתי.
"לקבל מידע על חיילים שאינם מאושרים," ענה האלוף המפחיד.
"ולטפל בהם."
"לטפל?"
"לתקן אותם. מה שיש לך, רב"ט ליאה, היא תקלה. תקלה חמורה. בעיה
נוראית. איומה." תהיתי אם מתישהו יגמרו לו מילות התואר. "אבל
אל תדאגי, אנחנו נעזור לך. הכל יהיה בסדר. חבל רק שלא הגענו
אלייך קודם." פניו היו קשים. "מי יודע לכמה אנשים כבר הספקת
לספר כמה שאת מתוסכלת בצה"ל. כמה משעמם לך וקשה לך, על השמירות
והמטבחים הכל כך רבים שאת עושה." הטון שלו היה מלגלג, ואני
התכווצתי בכיסא. "מי יודע כמה אנשים כבר ראו אותך הולכת ברחוב,
חיילת מייללת שלא מבינה כמה טוב לה."
הגרון שלי התכווץ ודמעות הציפו את עיני. איך הוא מעז?
"או, כן, יופי," האלוף אמר בציניות. "תבכי עוד קצת. בכייניות
כמוך בכלל צריכות להגיד תודה שגייסו אותן."
"אבל הגיוס הוא חובה!" אמרתי, זועמת פתאום. "לא נתתם לי ברירה!
לא סיפרתם לי איך זה יהיה! אולי אם הייתי יודעת שכל מה שאני
אעשה זה לבזבז את הזמן שלי ואת הכסף של המדינה באמת לא הייתי
מתגייסת, אבל לא נתתם לי ברירה!"
"נכון," הודה האלוף בלי שמץ של היסוס. "אבל זה משתנה. קציני
אושר הוצבו בבק"ום ובכל יחידת גיוס אחרת. אנחנו מקפידים לבחון
את האנשים עכשיו... לסנן אותם. ובאלו שכבר התגייסו... אנחנו
מטפלים." האיום בקולו היה ברור עכשיו.
"מה זה כל כך חשוב שאני אהיה מאושרת? זה רק עוד אחת עשרה
חודשים!" התפרצתי.
"כי את מייצגת את המדינה. את מייצגת את כוחו של צה"ל. אנשים
שרואים אותך בוכה ברחוב חושבים שהצבא חלש. ילדים שישמעו אותך
מספרת שלא טוב לך לא ירצו להתגייס. אנשים כמוך הורסים את
צה"ל."
"אני אקבול עליכם," איימתי. קבילה, לאלו מכם שעוד לא התגייסו,
היא ערעור שאפשר להציג נגד כל אדם בצבא שדרגתו גבוהה משלך,
מפקד או מפקדת או גוף. לנציב קבילות החיילים יש משרדים שלמים
שמתעסקים רק בזה ומתחייבים לבדוק כל קבילה בפני עצמה.
"לא, את לא," האלוף אמר בביטחון קר. "לא שזה היה משנה. נציב
קבילות החיילים יודע עלינו. כולם יודעים. אנחנו הכרחיים לצה"ל,
תינוקת. אנחנו האנשים שפותרים בעיות איומות כמו שיש לך. זו
תקלה, חוסר היכולת להיות מאושרים, את מבינה. הצבא זקוק לנו."
"יש אלפי חיילים מתוסכלים!" התפרצתי שוב, מיואשת. "חצי מאיתנו
לא ממצים את הפוטנציאל שלנו! כמה בנות אתה חושבת שמוצאות סיפוק
בלהגיש קפה, לבדוק דואר ולא לעשות כלום עשר שעות ביום?! יהיה
הרבה יותר קל למצוא לנו עבודות מועילות, שנרגיש בהן מאושרות!"

"או, אבל זו הבעיה שלך, ושל כל האחרים. את מבינה, רב"ט ליאה...
את לא "רק הפקידה" במשרד שלך." הוא חייך אלי חיוך קודר. "את
פקידה גאה שעושה שירות למדינת ישראל בכך שהיא מגישה קפה ובודקת
דואר. את וכל האחרים שלא מאושרים בצבא שלנו, אתם פשוט כפויי
טובה, לא ציונים. אתם לא יודעים להסתפק במה שיש. להיות מאושרים
מעצם כך שאתם חיים במדינה שלנו ועושים שירות למענה."
"אתה לא הגיוני!" הבטתי בו בזעם. "יש כל כך הרבה דברים שנוכל
לעשות! חברה שלי, מיכל, למדה מחשבים בבית הספר. אם רק תיתן לה
היא תוכל לתקן חצי מהתקלות בבסיס! וידיד שלי, אורן, עבד במוסך
כל יום בזמן התיכון שלו. הוא יוכל לתקן כל כלי רכב..." נתתי
למילים לדעוך כשהבנתי שהוא רושם בפנקס קטן את השמות שאמרתי ואת
המקרה שלהם. "...אנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה יותר ממה שאתם
נותנים לנו לעשות."
הוא חיכה בסבלנות שאני אסיים והכניס את הפנקס בחזרה לכיס חולצת
הזית המגוהצת שלו. הוא לחץ על אחד הכפתורים בידית שלידי.
"העובדה שאתם חושבים על הדברים האלו כל הזמן רק מבליטה את
הבעיה שלכם. אבל אל תדאגי. אנחנו נתקן אותכם. החברים שלך בסוף
יהיו מאושרים, בדיוק כמוך."
"יש אלפים כמונו!" חזרתי על עצמי, מיואשת לגמרי. "אתם לא
יכולים לטפל בכולנו!"
המכשיר המותאם לראש, דמוי הקסדה, ירד למטה ותפס את ראשי באחיזת
ברזל. חשתי התחשמלות לרגע, ואז העולם החל להפוך לשחור.
"תני לנו זמן," אמר האלוף בשלווה. החיוך הקר שלו היה הדבר
האחרון שזכרתי.
הם תיקנו אותי. זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הם עשו את זה, ואז הם
החזירו אותי למשרד שלי- באמת, עד חמש, כמו שהם הבטיחו.
הגף הנהדר שלי עשה לי מסיבת ברוכה השבה וקנה לי שוקולד עלית,
פרה אדומה כזה, מהשק"ם שלנו. באמת שק"ם טוב. בהרבה שק"מים
אחרים אין בכלל שוקולד כזה, רק משהו עם עטיפה כחולה שיש לו קצת
מרקם של חול. אבל לא בשק"ם שלנו, באמת. אפשר אפילו לקנות שם
שמפו, וחלב עמיד, ובטריות, וסיכות נחמדות כאלו מזהב בצורה של
מטוס שהרס"ר מרשה לתלות על החולצה.
איפה הייתי? אכן, כן. הם תיקנו אותי, באמת. ואז הם אמרו לי
לכתוב הכל ולספר לכם את זה, כדי שתדעו שאפשר גם אחרת, שלא
צריכים להיות אומללים בצבא. ואתם יודעים מה? עכשיו אני באמת
מאושרת. הגף שלי כל כך נחמד, עם מפקד כל כך חביב, שלפעמים
אפילו משחרר אותי הביתה שעה שלמה יותר מוקדם והטייסת שלי כל כך
מגובשת, והבסיס שלי כל כך טוב, במקום כל כך נוח להגעה, והשק"ם
שלנו בכלל, תראו לי עוד בסיס בחיל אוויר שיש לו כזה שק"ם
מדהים, עם בשריה וחלביה וטלויזיה פתוחה אחרי חמש, וספרייה קטנה
עם כמה מדפים, ואפילו שולחן ביליארד! צה"ל הוא הצבא הכי טוב
בעולם, באמת. דואג כל כך יפה לחיילים שלו, שכולם יהיו מאושרים.
והייתי יכולה לספר לכם עוד הרבה על זה, על כמה הבסיס שלנו
מעולה, וכמה כדאי לכם להתגייס, כי אין כמו החוויה הזאת, לשרת
בצה"ל, להיות חלק מהמערכת הזאת של אנשים כל כך מאושרים. באמת
שהייתי יכולה להמשיך, שעות, אפילו ימים. אבל יש לי מסמכים
לתייק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה ששנוא עליך,
אל תעשה לחברך


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/12/01 1:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאה ברוכין

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה