שם, מתחת לרצפה הוא יושב ומנגן. כל לילה היא שומעת אותו פורט
שיר בלוז עצוב. מדי פעם מעלה את המקצב רק כדי לבדוק אם ליבו
עוד ער. אולי הייתה לו אהבה והיא עפה, הייתה חושבת לעצמה.
כמו בכל לילה גם עכשיו מתחת לרצפה עוד מיתר נקרע. היא מחכה כמה
דקות עד שחוזר הניגון הבוכה. מעניין אם הוא יודע שמישהי מעל
התקרה מקשיבה למיתרי לבו.

היא שוכבת במיטה עם גבר שנרדם מזמן. תמיד הוא נרדם הרבה לפניה.
היא נשארת ערה, חושבת מחשבות ומקשיבה לגיטרה שמתחת לרצפה. הגבר
שלה מתהפך ואוסף אליו את מותניה, מנשק את גבה ונרדם. היא חומקת
מבין ידיו, מתיישבת על קצה המיטה הרחבה ומחפשת בחושך את נעלי
הבית. לבסוף קמה ברגליים יחפות וניגשת אל החלון. כאן היא יכולה
ממש להרגיש אותו לידה. נגינתו קודחת בליבה, מבליטה את הריקנות,
את העצבות. הגבר שלה מתהפך ולא מוצא את מותניה. הוא ממלמל כמה
מילים לא ברורות וחוזר לישון.

כשהלב ישן קל יותר שלא להרגיש בחללים, חשבה לעצמה. הלב שלה הוא
בכלל מאלה שחולמים בהקיץ. מין לב כזה שכשעצוב לו, הוא נודד
למחוזות רחוקים. מכריז על עצמאותו. פשוט פורש כנפיים ועף...

שלא כמו בכל לילה ניתקו רגליה היחפות מן הרצפה וכך היא עפה
מבעד לחלון. לא שוכבת יותר בין זרועותיו של גבר שליבו ישן ולא
מקשיבה עוד לנגינתו של הגבר שליבו ער ומיתריו קרועים.