קשה היא ההחלטה.
אתה פותח עיתון, ופתאום קשה לך להחליט איזה מדור לקרוא קודם:
אם זה את הכלכלה, אבל זה יוכיח אחת ולתמיד שאתה באמת אדם קר
ומחושב שלא חושב על שום דבר פרט לכיס שלך, או מדורי החברה, שזה
יראה שאתה חייב לדעת מה קורה מחוץ לבית שלך, שאתה חטטן ולא
יכול להפסיק לדחוף את האף הלא רצוי שלך לכל מקום שאתה יכול. אז
אתה מוותר בסוף , סוגר את העיתון ופותח את הטלוויזיה. שוב
שביתה: הטלוויזיה מכוסה בשלטי שביתה: אנחנו רעבים, תנו לנו
כסף, תנו לנו את הכסף שלכם!, ואתה צורח להם מול המסך "לכו
לעבוד!", כאילו הם שומעים אותך, כאילו מישהו בכלל שומע אותך.
אתה מזיז את עצמך אל המראה. אוי. חבל, נו, לא נורא. נחייה.
התור לאוטובוס התארך מעל למצופה. שוב נאחר. לא נורא. תמיד יש
את המפעל המשפחתי. הבוס יאשים. אין לך תירוץ: תמיד רצית לקנות
מכונית, אבל חסכת לדירה, אז בינתיים תחבורה ציבורית זאת לא
מילה גסה. רק פיטורין.
 אנשים מוזרים יש באוטובוס. מי בחר בכלל לעבוד בחור הזה?!
נהגי אוטובוס מפחידים אותנו. הם מהווים את צורת היסוד הבהמתית
של כל אנשי היקום. וזה עוד שיש להם כרטיסיות. תמיד רצינו לקחת
חופשי חודשי. אבל זה אף פעם לא נראה משתלם. הקו ממשיך לנסוע.
עכשיו אנחנו באמת עומדים לאחר. מישהו מתיישב לידינו. אנחנו
משלבים רגל בצורה אלגנטית כזאת ומסתכלים אל החלון. הם מתקרבים
אלינו. אנחנו שולפים את העיתון ומסתכלים בתמונות, רק כדי
להימנע מקשר עין. התמונות גורמות לך לרצות לדפוק את עצמך ברצפת
האוטובוס. ראינו מוות, ילדים בוכים. אפילו לא הספקנו לשתות תה
עם חלב. אפילו לא קפה. סגרנו את מדור הרכילות. שימות העולם.
"סגור את החלון", מישהו אומר לך, ואפילו לא קר לך, אתה מרגיש
מחניק, אתה רק רוצה לצאת מפה. לא נותנים לך, יש לך עוד 6 תחנות
עד העבודה. נקווה שכולם ירדו קודם.
 רגע לפני שאתה עומד להסתכל על השעון ועל התנועה בכביש בפעם
המאה, נכנס הבנאדם המושלם, זה שחיכית לו כל חייך. אבל אנחנו לא
נגיד שלום. אנחנו נקווה שהבנאדם המושלם יבוא אלינו והוא יגיד
הפעם. אבל תראה איך אתה נראה. מוזנח. אין סיכוי. בוא נוותר
כבר. היא מבקשת עיתון. אתה מוכן להביא לה את הלב. לקחנו ת'תיק,
תיקיות, מסמכים, מהדק. אין לב. שיט. אתה מסמיק, אתה מרגיש את
זה. אין ברירה, אתה מביא לה את העיתון. "תשמרי אותו." היא תגיד
תודה. אתה חייב לרדת. אתה לא רוצה, אבל חייב. הרי ברור שכשמתי
שתרד, היא תיזכר שאתה הגבר לה היא חיכתה כל חייה. לא לפני, זה
יהיה אירוני מדי, אבסורדי לחלוטין. מגוחך. אתה מזמזם לך את
השיר ששמעת אתמול ברדיו. אתה מנסה אבל אתה מזייף. חבל, אבל אף
אחד לא יגיד לך שאתה טועה. אולי. זה יכול להיות יום טוב. אולי.

 מקום העבודה שלך לא הייתה בחירה שלנו. אמצע תל אביב. אולי
הדרום, לא עקבנו. בין הזונות. אלה עובדות אפילו ביום, להשלים
הכנסה. הן בטוח מרוויחות יותר מאתנו. שיר אחד עולה לך למוח. לא
רוצה לעזוב. לא זייפנו הפעם. אתה מחפש את המפתחות שלך. שיט,
שכחנו את זה ליד הלב. הלב מילא, מה אנחנו נעשה בלי מפתחות?!
המילה המפחידה נראתה קרובה מתמיד. יותר מדי.    
אין תגובה. אין פיטורין. אפילו אין שלום. אם היה לנו איכפת,
היינו נעלבים. פעם היה לנו איכפת. עכשיו גם מאוחר מדי. אי אפשר
כבר להציל אותו עכשיו.
 שעה ממוצעת עוברת נורא לאט. חבל. כמה שעות צריך להיות פה, לא
הרבה. זה טוב. מתי שהוא הכול ייגמר.
יורד גשם פתאום. המדרכות נקיות. כולם נכנסו פנימה. זמן טוב
להתאהב. תמיד חלמת להתאהב בסערה, לנשום את האוויר הסחרחר של
האטמוספירה, לנזול משפע של סימפאטיה ואומץ ולסחוף את האהובה
לריקוד בגשם. אבל תמיד היה רק יום אפרורי, בלי גשם. אבל אתה
מדיף מביטחון עצמי מזויף. גם אנחנו. רק הלב נשאר על שולחן
הקפה, האגו נותר במקום. רגע אחד לפני שירד המסך על עונות השנה
הוא יביט פעם אחרונה במראה. "לא נורא", נגיד. "הכול כבר יהיה
הרבה יותר טוב".          
קשה היא ההחלטה.
אתה פותח עיתון, ופתאום קשה לך להחליט איזה מדור לקרוא קודם:
אם זה את הכלכלה, אבל זה יוכיח אחת ולתמיד שאתה באמת אדם קר
ומחושב שלא חושב על שום דבר פרט לכיס שלך, או מדורי החברה, שזה
יראה שאתה חייב לדעת מה קורה מחוץ לבית שלך, שאתה חטטן ולא
יכול להפסיק לדחוף את האף הלא רצוי שלך לכל מקום שאתה יכול. אז
אתה מוותר בסוף , סוגר את העיתון ופותח את הטלוויזיה. שוב
שביתה: הטלוויזיה מכוסה בשלטי שביתה: אנחנו רעבים, תנו לנו
כסף, תנו לנו את הכסף שלכם!, ואתה צורח להם מול המסך "לכו
לעבוד!", כאילו הם שומעים אותך, כאילו מישהו בכלל שומע אותך.
אתה מזיז את עצמך אל המראה. אוי. חבל, נו, לא נורא. נחייה.
התור לאוטובוס התארך מעל למצופה. שוב נאחר. לא נורא. תמיד יש
את המפעל המשפחתי. הבוס יאשים. אין לך תירוץ: תמיד רצית לקנות
מכונית, אבל חסכת לדירה, אז בינתיים תחבורה ציבורית זאת לא
מילה גסה. רק פיטורין.
 אנשים מוזרים יש באוטובוס. מי בחר בכלל לעבוד בחור הזה?!
נהגי אוטובוס מפחידים אותנו. הם מהווים את צורת היסוד הבהמתית
של כל אנשי היקום. וזה עוד שיש להם כרטיסיות. תמיד רצינו לקחת
חופשי חודשי. אבל זה אף פעם לא נראה משתלם. הקו ממשיך לנסוע.
עכשיו אנחנו באמת עומדים לאחר. מישהו מתיישב לידינו. אנחנו
משלבים רגל בצורה אלגנטית כזאת ומסתכלים אל החלון. הם מתקרבים
אלינו. אנחנו שולפים את העיתון ומסתכלים בתמונות, רק כדי
להימנע מקשר עין. התמונות גורמות לך לרצות לדפוק את עצמך ברצפת
האוטובוס. ראינו מוות, ילדים בוכים. אפילו לא הספקנו לשתות תה
עם חלב. אפילו לא קפה. סגרנו את מדור הרכילות. שימות העולם.
"סגור את החלון", מישהו אומר לך, ואפילו לא קר לך, אתה מרגיש
מחניק, אתה רק רוצה לצאת מפה. לא נותנים לך, יש לך עוד 6 תחנות
עד העבודה. נקווה שכולם ירדו קודם.
 רגע לפני שאתה עומד להסתכל על השעון ועל התנועה בכביש בפעם
המאה, נכנס הבנאדם המושלם, זה שחיכית לו כל חייך. אבל אנחנו לא
נגיד שלום. אנחנו נקווה שהבנאדם המושלם יבוא אלינו והוא יגיד
הפעם. אבל תראה איך אתה נראה. מוזנח. אין סיכוי. בוא נוותר
כבר. היא מבקשת עיתון. אתה מוכן להביא לה את הלב. לקחנו ת'תיק,
תיקיות, מסמכים, מהדק. אין לב. שיט. אתה מסמיק, אתה מרגיש את
זה. אין ברירה, אתה מביא לה את העיתון. "תשמרי אותו." היא תגיד
תודה. אתה חייב לרדת. אתה לא רוצה, אבל חייב. הרי ברור שכשמתי
שנרד, היא תיזכר שאתה הגבר לה היא חיכתה כל חייה. לא לפני, זה
יהיה אירוני מדי, אבסורדי לחלוטין. מגוחך. אתה מזמזם לך את
השיר ששמעת אתמול ברדיו. אתה מנסה אבל אתה מזייף. חבל, אבל אף
אחד לא יגיד לך שאתה טועה. אולי. זה יכול להיות יום טוב. אולי.

 מקום העבודה שלך לא הייתה בחירה שלנו. אמצע תל אביב. אולי
הדרום, לא עקבנו. בין הזונות. אלה עובדות אפילו ביום, להשלים
הכנסה. הן בטוח מרוויחות יותר מאתנו. שיר אחד עולה לך למוח. לא
רוצה לעזוב. לא זייפנו הפעם. אתה מחפש את המפתחות שלך. שיט,
שכחנו את זה ליד הלב. הלב מילא, מה אנחנו נעשה בלי מפתחות?!
המילה המפחידה נראתה קרובה מתמיד. יותר מדי.    
אין תגובה. אין פיטורין. אפילו אין שלום. אם היה לנו איכפת,
היינו נעלבים. פעם היה לנו איכפת. עכשיו גם מאוחר מדי. אי אפשר
כבר להציל אותו עכשיו.
 שעה ממוצעת עוברת נורא לאט. חבל. כמה שעות צריך להיות פה, לא
הרבה. זה טוב. מתי שהוא הכול ייגמר.
יורד גשם פתאום. המדרכות נקיות. כולם נכנסו פנימה. זמן טוב
להתאהב. תמיד חלמת להתאהב בסערה, לנשום את האוויר הסחרחר של
האטמוספירה, לנזול משפע של סימפאטיה ואומץ ולסחוף את האהובה
לריקוד בגשם. אבל תמיד היה רק יום אפרורי, בלי גשם. אבל אתה
מדיף מביטחון עצמי מזויף. גם אנחנו. רק הלב נשאר על שולחן
הקפה, האגו נותר במקום. רגע אחד לפני שירד המסך על עונות השנה
הוא יביט פעם אחרונה במראה. "לא נורא", נגיד. "הכול כבר יהיה
הרבה יותר טוב".