שפתותיך דבש הן, עניך הגדולות וקורנות כלבנה בליל קיץ חמים,
שיערך רך כמשי העשוי בידי אומן, עורך חם כמדורה ביום קר מאוד.
ליבי נוגע בלבך נשימתי בנשימתך, מדוע אינך אוהבת אותי?
דמעות עיני שוטפות דרכי כנהר העובר בין גיא והר, שברי ליבי נשא
בשתי ידי, אל דרך ארוכה לפני, לצידך תמיד אהיה, גם אם לא תדעי
זאת אהיה בין צללי עצים, ממתין לך, אהבתי אליך גדולה כאחד מן
האלים, לא עדה שינאה כי את ממול עיני, בכל קושי או לילה קר
אזכור דמותך ויופיך, בחלומותיי את גרה, במחשבותי את מטיילת לך
בהנאת אין קץ.
גם אם לא תאהבני אני אוהב אותך לנצח הימים, לא אבגוד בך גם
במחיר דמי, את אהבתי שלך אני עד לסוף הימים, גם בחלוף הסערה
אחרות לא עדה, ליבי לך נועד ולא לאחרת, את כל מלכותי רק לטעום
משפתייך, לחוש את לחייך ללטף שיערך, למשמע קולך.

גם במותי את שמך יישמע בנשמתי האחרונה, כלחשוש הרוח על פני
נחל, בין ענפים, עד לעלה הסתיו האחרון הנושר בדרכו, שמך יישמה
בדממה מוחלטת, כי עובר עורך יישמה לחשושי, סומקות היו לחייו
ושיר יתנגן בלבו, כי את טוב, ואני צלך.

שמך אקרא, עד קץ ימי דברים.