היה אחד ושמו אופק.
ילד חביב...
כבר לא ילד למען האמת. בן 19 פחות או יותר...כל כך חבל...

רק מה? אופק היה ילד, בואו נגיד חסר חיים.
מה זאת אומרת?
אופק היה חסר חברים, חסר חיי חברה, חסר שאיפות.
החברים היחידים שכן היו לו הם אותם אלה שבאו לתקן / לשדרג
את המחשב שלו. המחשב שלו היה החיים שלו וזה הכל.
הוא היה מופנם וסגור. קצת מוזר. כל כך חבל.

חיים מסריחים? בהחלט כן!
אופק שלנו תיכנן את החיים שלו כבר 3 שנים, בכמיהה, בציפייה
שיהיה לו טוב יותר...
הזמן לא יכול להיות יותר טוב מזה לביצוע התכנון שלו.
וכך, כשהגיע זמן הגיוס של אופק, הכל כבר נראה מבטיח...
איזה אושר! כל כך חבל!

אופק שלנו שופץ ושופר, קיבל נשק, מדים, דיסקית וכו'...
והנה החלה לה תקופת הטירונות המפריכה והקשה.
והזמן היה נכון.
אופק - אחרי שבוע בטירונות, ואחרי כמה אימוני נשק ,
תקע את ראשו בקיר ומוחו הזדעזע לחלוטין.
מה עכשיו?
הליכים של מתן גימלים לחייל הפצוע. יותר טוב מזה? כל כך חבל!

אופק הגיע הביתה לאימו ולאחותו היפה, עם הנשק ועסק בשלו...
לאחר 3 ימים אימו של אופק הלכה לעבודתה, משמרת לילה, שהרי צריך
לפרנס את המשפחה.
בבוקר מוקדם, חזרה אימו של אופק מן העבודה והלכה לישון,
וישנה כל כך טוב כאילו זהו הלילה הראשון בגן העדן.
במקביל, אחותו של אופק ארזה את תיקה והלכה לבית הספר.
כל כך חבל.

בסביבות השעה 10 בבוקר קמה אימו של אופק ממיטתה והחלה במספר
פעולות שקשורות להתעוררות.
היא פנתה לכיוון חדרו של אופק, בכדי לראות מה שלומו...
שקט בבית, שקט בחוץ, שקט מוחלט.
היא צעדה כמה צעדים, עמדה לפני הדלת. שקט.
הושיטה את ידה לעבר ידית הדלת.
הדלת נפתחת לאיטה...שקט. כל כך חבל!

שקט... ועוד פעם שקט...דממה מוחלטת...
דמעה ועוד דמעה, הדמעות חוגגות בזמן שהאם מביטה באופק...
ללא כל רוח חיים, עם דם בראשו, עם חלון שבור מאחורי גופתו,
עם תמונה לא ברורה ומטרידה של ילד מת,
ומוחו רצוץ על התקרה...חבל!

הסדר הופר!
המכתב היה מונח על הכסא שבחדרו וגם שימש כטפט על רקע המחשב.
עם כל רגע שעובר...עם כל מאית שניה, השקט גובר...
דממה רועשת...
אדום בעיניים...
אדום על הקיר...
אדום על אופק.
כל כך וממש ממש חבל.

הפתרון הסופי... שלוש השנים השתלמו בסופו של דבר.
התוכנית יצאה לפועל.
אושר עילאי.  לפחות זה...

חתיכת אדיוט. פשוט חבל!