זהו סיפור עדות. לזכור ולא לשכוח.
לפני חודש וקצת, המטוס נחת בשדה התעופה בן גוריון בתל אביב,
דלת המטוס נפתחת והאוויר של הים מכה בפנים, אני ירדתי במדרגות,
דרכתי על האדמה, כרעתי על ברכיי ונשקתי לה, נשיקה אמיתית,
נשיקה של אהבה, נשיקה של ילדה שמנשקת את אימא שלה.
הנשיקה הזאת סימלה בשבילי את כל המשמעות של מה שעברתי, כי אני
חזרתי מפולין- אושוויץ, מידאניק, טרבלינקה, הגטאות, בורות
ההריגה, אני חזיתי בזוועות האנושות, ראיתי בעיני את הלא יאמן,
דברים שמעדיפים לשכוח.

אני לא אשכח כשנכנסתי לאושוויץ, כולנו מכווצים, מפוחדים,
נצמדתי לתהילה- שהיא אחת החברות הטובות ביותר שלי, שבלעדיה לא
הייתי עומדת במסע הזה, מצפים לנורא מכל, אבל זה היה אושוויץ 1,
וכמה ביתני עץ.. מוזיאון- הסירים, השיער, המשקפיים.. הכל מבעד
לזכוכית.. ואין אפילו דמעה...
אני לא אשכח את הנוער הפולני שעמד שם.. משועמם.. טיול חינוכי
של בית הספר... כמו שאנחנו משתעממים כשאנחנו הולכים למוזיאון
לראות עתיקות... הביטו בנו, ואני ראיתי את השארית של השנאה
ששרדה יותר מחמישים שנה בעיניים שלהם, אבל הפעם, בניגוד
לאבותיי, לא השפלתי את עיני בפחד כמו אז, אלא הבטתי בהם בכוח,
מרימה את הדגל בגאווה. אני כאן. ואני שווה לכם.
באושוויץ בירכנאו כבר היה יותר קשה, הלב משתולל כשאתה מביט
בגדרות התיל הארוכות, בביתני השומרים, כשיצחק איש העדות עומד
ואומר: "המקום בו את עומדת, זה המקום בו בפעם האחרונה ראיתי את
אימא שלי".
לפתע זה מכה בך, השמדה. מוות. שואה. זה אמיתי, זה קרה, זה לא
הסיפורים של סבא וסבתא שגם הם בדרך כלל פעוטים, לא להביט
במוזיאון יד ושם או להקריא משהו בטקס יום השואה, אתה עומד
במחנה ההשמדה.
ברגע הזה, הכל השתנה, נלקח ממני משהו שלעולם לא אוכל להחזיר,
אני לא יודעת איך לקרוא לזה- תמימות, הבנה מסויימת... אני לא
יכולה להסביר, אבל באותו הרגע השואה עברה לדבר מוחשי... ואתה
מעכל את המושג. דמם שהתבוסס באדמה בוער בעורקיך, וזה דבר שאתה
יודע שאף אדם שלא עמד במקום שאתה עמדת יהיה מסוגל להבין.

במידאניק- כולם נשברים במידאניק, ככה אמרו לי. אני לא בטוחה עד
כמה זה נכון, אבל בהתחלה מידאניק הייתה קצת כמו אושוויץ-
גדרות, ביתני שומרים...
לכל אחד יש את סיפור ההבנה שלו- הר האפר של האלפים שנשרפו, דרך
המוות... תאי הגזים, הנעליים... זה מה שהיכה בי, הנעליים...
אבל לא הנעליים עצמם.. רק נעל אחת... נעל אחת אדומה- בין אלפי
אפורות... כשאתה מביט בנעל, ואפילו יכל לגעת בה, אתה לשנייה
מנסה לדמיין מי נעל אותה- גברת יפה, צעירה, קצת מגונדרת..
ולפתע אתה מבין- הנעל הזאת היא אישה- אדם. ברגע זה היכה בי
הכל, כל נעל היא אדם.. נעליים של תינוקות, ילדים, נשים גברים
וזקנים, שהובלו לטבח רק בגלל יהדותם.
אני לא אשכח את הרגע שנכנסו וראינו את העורבים, כשעשינו את
הטקס והעורבים לפתע התפרצו מעלינו במעוף, כל הטקס חשתי אותם,
צופים יחד עם הנוער היהודי.. מביטים בנו.. מחכים.. למה הם
חיכו? אני לא אמות כאן. אני אחיה. אני היום חזקה, גאה, מוגנת
ע"י הדגל שמונף בגאון מעל ראשי.
כשצעדתי מחוץ למידאניק, חשבתי שאחוש אשמה, שאני יוצאת בכזאת
קלות בעוד אלפים מצאו כאן את מותם.
אבל חשתי רק ריקנות מסויימת, אבל בעיקר גאווה, שמחה, על שאני
אני, אני יהודיה חופשיה וציונית שבאה מהמדינה החופשיה
והדמוקרטית, שהיא ביתנו היחיד, ורק שם באמת למדתי את זה,
ויכולתי רק לשמוח.

לפני כמה חודשים נרצח רונן לנדאו זכרונו לברכה שהיה בשכבתי,
רונן היה אמור להיות איתנו במסע לפולין, התפנה מושב במטוס,
שאותו אף אדם לא יוכל למלא לעולם.
העצב והצער לרונן, הם היו חלק בלתי נפרד מהמסע, ורונן עזר לי
מאוד להבין ולעכל בדרך שקשה לתאר- כמה צער, אבל ואובדן יכול
להיות על אדם אחד, חלל ריק שאי אפשר למלאו ופצע שלא יכול
להגליד... אם זה כך... כמה חלל ואובדן יכל להיות על שישה מליון
בני אדם? אחד אחד, כל אחד הוא סיפור, וכל סיפור הוא עולם
ומלואו.

אני יכולה עוד להמשיך שעות על גבי שעות... מחנות העבודה...
טרבלינקה, הגטאות ובתי הכנסת ועוד עשרות דברים שראינו, אבל אני
לעולם לא אצליח להעביר את המסר, אם לא הייתם שם, לא תצליחו
להבין, ואם הייתם, תבינו ללא מילים.

המסע לפולין היה המסע של חיי, יחד עם הקושי יש גם את הנפלא
שבמסע, לשיר שירי ישראל בגאווה באוטובוס, לעשות שטויות בלילה
במלונות, להסתובב בפראג היפה ובוורשה.
למדתי הרבה דברים בפולין, כל משלחת תספר לכם את אחד הרגעים הכי
משמעותיים.. שם בטרבלינקה, וכל שאר המחנות והגטאות, בהם הושמדו
המליונים, לעמוד על האדמה המקוללת הזאת בראש מורם וגאה ולשיר
את ההמנון, להקשיב להמנון- הוא באמת התקווה. והכוח שזורם בך
כשהוא פורץ מתוכך וגורם ללב להחסיר פעימה...
אלו רק חלקים פעוטים מהרגעים שלי בפולין.

למדתי להעריך הכל- את ההורים, המשפחה, החברים... כשאתה עומד שם
מילות השיר "אין לי ארץ אחרת" מקבלות משמעות, אתה לפתע  מבין
שאין לעם שלנו מקום אחר חוץ מישראל, ועכשיו בתקופה הקשה הזאת,
הפיגועים, האבנים הפלשתינאיות, הצער הכאב והאובדן, אתה תמיד
יודע שזה קורה בישראל, בבית שלך, במדינה שלך שנותנת לך את
ההגנה ששום מקום בעולם לא יוכל לתת לך, עם כל הבעיות והצער
שבה.

אני רק יכולה לומר- אם לא נסעתם, סעו, תלמדו, תפיקו לקחים,
תשתנו, כי אין חוויה דומה לזה, תעשו את הכיף של חייכם, ולמרות
הקשיים תזכרו תמיד את המסע לפולין לטובה.
נסעתי כנערה וחזרתי כאשת עדות- חכמה יותר, בוגרת יותר, מבינה
יותר, שונה יותר.. אדם טוב יותר.
יהודיה יותר.