מתוך  "כל החלומות של כל הילדים הקטנים" :


"... על יד הבית של מיכל. בדרך לגן מיכל שילבה איתי יד ביד
והלכנו ככה את כל הדרך מהבית שלה אל הגן. כשהייתי קטן, המאה
מטר האלה נראו לי בערך כמו ריצת מרתון. מאבק מתיש של ארבעים
שעות של המוח נגד הגוף. המוח אומר: די! הגוף אומר: עוד! וככה
נמשך, עד שהגענו לפתח הגן. שמה נעצרנו, מול השער, על יד הכניסה
לגן של הדתיים. היא הסתכלה עלי, אני רציתי כבר ללכת ולשחק עם
עידו ויוני בצעצועים של הלייזר. אבל מיכל עמדה והסתכלה עלי.
פתאום אמרה לי: "מה אתה רוצה להנגיד לי?"
אני הסתכלתי עליה. נזכר בפרק מהרובוטריקים שמגטרון הצליח לעשות
תכסיס לאופטימוס פריים. הוא פיתה אותו עם איזה שרקניקית וכמעט
שהרג אותו. אבל ברגע האחרון אופטימוס הצליח...

"לא יודע, רוצה להכנס פנימה?"
"לא. אני לא נכנסת לפני שאתה מנגיד לי שאתה אוהב אותי."
"אבל מיכל..."
"תנגיד לי."
"מיכל..."
"תנגיד!"
"מחר רוצה ללכת שוב יד ביד?"
"כן!"

... להתחמק ברגע האחרון על ידי פעולת הסחה מורכבת. כל מה שנשאר
לי עכשיו זה ללכת לשחק עם עידו ויוני ומחר להגיע לגן ממש מוקדם
בשביל לא ללכת איתה ביחד.
אבל למחרת, אני הולך לגן ממש מוקדם, עוד לפני שאמא ואבא הלכו
לעבוד, ועל יד הבית שלה אני נעצר. מסתכל, בודק אולי זו ילדה
אחרת, זו של המשפחה התימנית. אבל לא, זו מיכל.
אני מבין שהיא כבר ראתה אותי ושאין לי ברירה, ואני מתחיל ללכת
לאט נורא בכיוון שלה. אבל איכשהו הלאט נורא הזה לא מספיק, ומהר
מאד נשאר רק הנורא, וכל הדרך אל הגן היא מחזיקה לי את היד ואני
מרגיש שבא לי כבר להגיע ולברוח לגננת. להגיד לה שעשיתי קקי
במכנסיים, שהשתנתי על השטיח, משהו, לא חשוב מה, העיקר שתציל
אותי מהדבר הזה. אבל בפתח הגן, ממש רגע לפני שאני מוציא לפועל
את התכנית השטנית שלי, היא תופסת אותי ביד.

"היום אתה חייב להנגיד לי."
"מה מיכל?"
"להנגיד לי שאתה אוהב אותי."
"למה?"
"כי אם תנגיד, אז נוכל להיות חברים."
"אה."
"אז תנגיד."
"מה?"
"נו, תנגיד כבר."

וברגע האחרון, שניה לפני שהיא מתחילה להתייפח, אני מצמיד, לא
יודע מאיפה בא לי הרעיון המטורף הזה, נשיקה קטנה ללחי שלה,
ובורח משם. רץ מהר מהר, קופץ מעל ארגז החול, ונכנס מהר לגן.
מבט חטוף ימינה, הולך בעקבות האינסטינקט. נכנס לשירותים. מתחבא
בפנים. מחר אני חייב להתחמק ממנה. בלבי כבר מתרקמת התכנית.

השעה חמש וארבעים לפנות בוקר. השעון המעורר שלי צלצל לפני חצי
שעה. כיביתי אותו מהר שאבא ואמא לא התעוררו. הלכתי להשתין.
התלבשתי לבד. שמתי כיסא על יד הכיור ושתיתי מים מהברז. אחר כך
שמתי נעליים. לקחתי מפתח. נזכרתי שלא צחצחתי שיניים. הסתכלתי
בשעון. לא, אמרתי לעצמי, אין זמן לזה, חייב לזוז, אחרת...
נרעדתי לרגע מהאפשרות המחרידה, ובלב שלם, ובשיניים מלוכלכות,
יצאתי אל הדרך.

בחוץ היה חשוך. הדלקתי פנס. בחושך זחלתי בין השיחים. החלטתי לא
לקחת את הדרך הראשית. אחרי כמה זחילות הגעתי לציר העוקף. בדקתי
שהשטח פנוי, ויצאתי. בריצה בין עמוד לעמוד של הבית ממול
התקדמתי כבר חצי דרך. דרך החנייה של אבי אח של עידו מתחמק בין
המכוניות, ואני כבר כמעט אחרי הבית של מיכל. בינתיים אין לה
זכר. אני נעצר להסדיר את הנשימה. נותר בפני החלק האחרון והקשה
ביותר. חמישים מטר של שטח פתוח, ממני ועד השער של הגן. הסתכלתי
סביב. עוד לא היו אנשים. השמיים התחילו להבהיר. קומקום שרק
בדירה מעלי. תינוקות התחילו לבכות. הרגשתי את הזמן אוזל
מאחורי. כאילו נשפך לי מהתיק. באותו רגע נזכרתי שבכלל שכחתי את
התיק יחד עם הסנדביץ' שהכנתי אתמול בערב. אבל לא נתתי לעצמי
לחזור בחזרה. ידעתי שבשביל המטרה כל האמצעים מקודשים. כולל
צום. נשמתי עמוק. שעת השי"ן הגיעה.

חמישים מטר, ארבעים ותשע, ארבעים ושמונה...
ואני רץ ורץ. רגלי הקטנות מרחפות מעל לקרקע. העולם עובר לידי
בהילוך איטי. אני רואה את השער של הגן מתקרב ומתקרב.
עשרים ושלוש, עשרים ושתיים...
אני כמעט ושם, חסר נשימה אני מרגיש כבר את טעמו המוכר של המיץ
פטל, את ריחה המלוח של לאה העוזרת.
שבע, שש...
ולפתע דמות מגיחה מן השיח הסמוך, אני מתקשה לבלום את ריצתי.
הדמות מתרוממת. נעמדת בפתח הגן. חוסמת דרכי אל עיר המקלט.
המעוז האחרון נכבש. הדרכים נחסמו. הדגל הורד. המשימה נכשלה.

עשרים שנים אחרי ועודי זוכר אותה עומדת שם. גדולה ויוקדת כמו
השמש הזורחת. משלבת ידיים בפנים חתומות. חיוך מנצח תלוי לה בין
אזניים. עיניה נוטפות חמדנות ותאוות בשרים.
בייסורים ובצער אני נכנע לאויב. השבי אינו נעים כלל. העינויים
קשים. לאויב אין רחמים. אבל יש לו חסך עצום באהבה.
כנראה."