"איפה את חיה, ילדה?" שאלתי אותי. לא עניתי. לא ידעתי את
התשובה! ומה אני צריכה לענות, אם אני לא יודעת?! אוי. "אם תמות
- משהו ממני ימות איתך", אמרתי לו.
ולו לא היה אכפת.
אז אני בכיתי, ואז חזרתי לכתוב. הייתי צריכה לשירותים, אבל לא
היה לי כח ללכת, לא היה לאן. שאלתי אותו אם זו אשמתי, אם עשיתי
משהו רע, והוא אמר שלא, ושהוא עדיין אוהב אותי ורוצה אותי, אבל
לא עכשיו.
"שקרן", חשבתי לי, אבל לא הגבתי. כל הזמן רק חשבתי על מה יהיה
מעכשיו - איך אני אסתדר בלעדיו? נורא פחדתי. אני חשבתי שאולי
עכשיו הוא יהיה עם בנות אחרות, ושזה יהרוס אותי, ושאני לא
אשרוד. ואז הוא אמר לי, כאילו קרא את מחשבותי, שהוא לא מכיר
אותי ככה, ושאני אדע שהוא תמיד פה בשבילי ועדיין אוהב אותי.
אני לא יודעת למה, אבל זה לא ניחם אותי.
אז בכיתי שוב.
המון. מגעגועים. אלי. אני רציתי אותי חזרה, איבדתי אותי ורציתי
אותי חזרה. ולא יודעת אם קיבלתי - אני עדיין מחכה, ליד החלון.