את יודעת כבר הרבה זמן שאני מאוד אוהב אותך כידידה. אבל יש
משהו אחד, די פעוט, שאת לא יודעת. אני מאוהב בך. אני חושב. אדם
שלא היה מאוהב באף אחד מאז שנולד, איך הוא יכול לדעת אחרי
עשרים שנה, שהוא באמת מאוהב? אני כמעט בטוח שההרגשה שיש לי
כשאני נמצא לידך, וגם כשלא, זה מה שקוראים "להיות מאוהב". ואיך
אני מרגיש? זה בטח יישמע לך נורא קיטשי, אבל ככה נשמעים לי כל
החברים, שיש להם את החברה המיוחדת הזו שלהם. אני חושב עלייך
כשאני מתעורר, וכשאני הולך לישון, ובכל מאית שניה שממלאת את מה
שעובר בין הפעולות הללו. אני מריח אותך, ונסחף בהרגשה של ריחוף
והנאה, כמו פעם כשהייתי בן 5, והבית היה מתמלא בניחוח עוגת
השוקולד האהובה עליי ביותר. אני מקשיב לך מדברת/שומע אותך
צוחקת/ שומע את צעדייך במסדרון (מחקי את המיותר?... ממש לא!) -
וצמרמורת אדירה, נדירה ומענגת בטירוף עוברת לי בכל הגוף. אני
נמצא מולך, בוחן את הלשון שלך נעה שם והוגה את המשפטים הכי
חכמים, את הבדיחות הכי מצחיקות, ואני לא יודע מה בא לי יותר -
להמשיך להקשיב לך, או לתפוס את הלשון הוורדרדה הקטנה, את
השפתיים הטיפה'לה בולטות שלך (כאילו מעוותות, אבל בעצם
מושלמות, וסתם מטורפות) בנשיקה שברור לי כי תהיה מתוקה, רכה
ומושלמת ביותר (וכמובן שרק אפשרות א' קיימת לי במציאות). אני
נמנע מהחיבוקים שלך, כדי שלא תרגישי אותי מרקד ריקוד משוגע
בתוך המכנסיים רק מעצם הקירבה הזו, אבל מחכה בקוצר רוח לרגעים
בשיחות שלנו, בהם את שמה סתם בדרך אגב את ידך על ברכי לכמה
רגעים, בלי לקלוט לאילו גבהים המגע מביא אותי (ואז צריכה לחזור
על כל מה שאמרת, כי אני לא ממש הצלחתי להתרכז), או למגע העוד
יותר מקרי של כף הרגל שלך ברגל שלי. אני קופץ לעננים, כשאת
אומרת שאני מצליח להצחיק אותך בדיוק כשאת ממש למטה, קצת מתחת
לרצפה - כאילו סיימתי את תפקידי, וליום הזה כבר אין פסגה אחרת.
ועוד דבר מאוד חשוב (אבל אני לא בטוח אם תביני עד כמה): יש שלב
אחד ויחיד ביום, בו אני נמנע ממש בכוח מלחשוב עלייך. - כשאני
מאונן. כאילו בגלל שמישהי כמוך, ומישהי שאני מאוהב בה כל-כך,
אני לא יכול כך סתם לכפות את עצמי עליה בדמיון שלי. וכאילו
שהפעם הראשונה שלנו ביחד לא אמורה להיות כל-כך חד כיוונית. וכל
זה, למרות שאת הכי מדליקה ומטריפה אותי בעולם, עד שאני כל יום
מחדש עומד להתפוצץ מבפנים.

אבל אני כל הזמן מתרחק ממך לאחרונה, ואת לא יודעת למה. זה בגלל
ההרגשה שאת גדולה עליי נורא, ורחוקה ממני שנות אור. כי את
כל-כך תמיד יפה, תמיד יודעת מה רוצה. כי את שואפת בחייך כה
גבוה, כשאני בכלל מרגיש שאני עומד לטבוע. הצלחת להמיס בתוכי את
כל הקרח שחסם, אבל אחרי תקופת קרח כזו ארוכה, עכשיו אני לא
מצליח להגיע אלייך - זו שהיו לה כבר מערכות יחסים (טובות
ורעות). ופתאום אני מגלה, שבמקום שהתחושה הכי חזקה שלי לידך
תהיה התאהבות, אני מרגיש שאני מצטער על זה שאני לא מישהו אחר.
שאין לי מה לתת לך בצורה צמודה, כמו שהייתי רוצה. ואז, פתאום,
בתקופה האחרונה קשה לי נורא לדבר איתך. אני משתתק. אני עושה
שטויות מביכות בכמויות. אני מתעלם - בדיוק כשאני הכי רוצה
לשמוע אותך בעולם - זו שהפכה את העולם שלי לכזה לא מוכר
ומיוחד, כשסופוסוף אני לא יודע למה לצפות מהימים שלי.

אז עכשיו סיפרתי לך את כל זה, והכל פתוח וגלוי בפנייך. אני
אוהב אותך.
ואני רק רגוע שאת אף פעם לא תקראי את המכתב, כי לאינטרנט את לא
ממש נכנסת...