ואני רקדתי-
בלי חשק, בלי קצב, בלי לשמוע בכלל את
הצלילים הרוטנים של המוסיקה הדהויה והלעוסה שהייתה מסביבי.

ואז התיישבתי-
ושניה אחרי שגופי הנוקשה פגע בכריות מוכות הפשפשים
בכיתי דם.
דם אמיתי ואדום. אדום כל-כך.
ואז דיממתי כאב- אמיתי לבן ובוהק כמו פנינים,
כמו שברי קריסטל מחודדים שפצעו לי את כפות היידים
שהתכסו זיעה.

ועל הכתפיים השער מלא אדי האלכוהול רטט,
וכל תנועה של הכתפיים פוצצה יותר ויותר את הבועה שאני
והתנפצה האשליה שאני לאלפי רסיסי טל שנחתו בשקט
על הרצפה המוכרת והידועה, הרצפה שכולם הלכו עליה
ורקדו עליה ורק אני השתחוותי לה.

ואז שוב אהבתי-
בלי חשק, בלי קצב, בלי לשמוע בכלל את
הצלילים הרוטנים של הלעוס והדהוי שהיה מסביבי.
וכל רסיסי הטל שאני התנקזו מהרצפה הקדושה
לתוך כוס קטנה של רעל ירוק-שחור על הבר.

ובכוס לא נשאר מכום לבכות או לדמם
ואותו ריקוד נשאר כמו סימן על המצח,
כמו לקח שהיה חייב להילמד
ועכשיו אני יודעת שאני מי שרציתי תמיד להיות.