שוב היא במיטה, בוכה
שוב היא אדישה
לא צורחת, לא רוצה
רק שוכבת במיטה.
פעם אחר פעם
ותמיד זה אותם אנשים
אותה זה כבר לא מפתיע
אך תמיד, תמיד פוגע.
דווקא האנשים שאוהבים אותנו
הם אלו שאנחנו מרמים
נמאס לה להמציא תירוצים
אנשים הם לא מושלמים.
שוב עיפרון שחור מרוח
שוב עיניים מבריקות, אדומות
שוב לחיים רטובות מבכי
כל פעם מחדש, בלילות.
הוא ייתן לה יד
הוא יציל אותה
הוא ייקח אותה מכאן
ואילו רק ידע..
שהיא שם, שוכבת במיטה
צריכה אותו, היא בודדה
חצי מתה, חצי כלום
עוד משהו בה פגום.
ומי ייתן לה יד?
מי יציל אותה?
מי ייקח אותה הרחק?
כשהכל כבר כ"כ רייק.. |
