ישנו חלק בלב, מעין קופסה שחורה של הנפש
בדיוק כמו במטוס, משמרת הקופסה את אותם רגעים מיוחדים
את הרגעים היפים שלך
את רגעי השיא של חייך.

את אותה נשיקה ראשונה
את המבט בעיניה באותה פעם שראית אותה לראשונה
את החיוך על שפתיה
את הפעם הראשונה שהזמנת אותה למסעדה
את הנגיעה הראשונה בידה
את הנסיעה הראשונה באוטו של אבא
את מסיבת הסיום של התיכון
את הפרידה הכואבת בלשכת הגיוס
את הפעם הראשונה ששכבת איתה
את הפעם הראשונה ששכבת במארב
את היד שלו שמשכה אותך עד סוף המסע המסכם
את השריקה הבודדת שקרעה אותו ממך
את המבט של אמא שלו
את הכאב מול הקבר
ושוב את מבטך, אך הפעם מצידו השני של הקבר
ואת תחושת האבדון בתקופה שאחרי.

את מגע הקנה הקר אל רקתך
ואת ליטוף ההדק בכרית אצבעך
ואת ה"קליק" שלפני האור הלבן, המרגיע
ואת החיוך שלו בפגישה המחודשת

את היופי בלהיוולד מחדש
ואת אמא מחייכת, קורנת, מצידה החיצוני של העריסה.

ואת התחושה המוזרה של ילד שרואה ביום הולדתו אלמנה בוכיה על
ספסל בודד בפינה ירוקה בעולם כל-כך מוזר...