|
ישנו חלק בלב, מעין קופסה שחורה של הנפש
בדיוק כמו במטוס, משמרת הקופסה את אותם רגעים מיוחדים
את הרגעים היפים שלך
את רגעי השיא של חייך.
את אותה נשיקה ראשונה
את המבט בעיניה באותה פעם שראית אותה לראשונה
את החיוך על שפתיה
את הפעם הראשונה שהזמנת אותה למסעדה
את הנגיעה הראשונה בידה
את הנסיעה הראשונה באוטו של אבא
את מסיבת הסיום של התיכון
את הפרידה הכואבת בלשכת הגיוס
את הפעם הראשונה ששכבת איתה
את הפעם הראשונה ששכבת במארב
את היד שלו שמשכה אותך עד סוף המסע המסכם
את השריקה הבודדת שקרעה אותו ממך
את המבט של אמא שלו
את הכאב מול הקבר
ושוב את מבטך, אך הפעם מצידו השני של הקבר
ואת תחושת האבדון בתקופה שאחרי.
את מגע הקנה הקר אל רקתך
ואת ליטוף ההדק בכרית אצבעך
ואת ה"קליק" שלפני האור הלבן, המרגיע
ואת החיוך שלו בפגישה המחודשת
את היופי בלהיוולד מחדש
ואת אמא מחייכת, קורנת, מצידה החיצוני של העריסה.
ואת התחושה המוזרה של ילד שרואה ביום הולדתו אלמנה בוכיה על
ספסל בודד בפינה ירוקה בעולם כל-כך מוזר... |
|
|
-אז אתה שומע
אמנון, אמש
דיברתי עם
מוקדנית אחת של
סלקום בשם
עופרה.
-עופרה? מה
היא עושה שם?
-עזוב, מה זה
משנה, היא כבר
גמורה.
עוד דו שיח מרתק
בין אפרוח ורוד
ואמנון ז'קונט. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.