ח. אורורה / הזמן מצהיב כתמונה |
בין שבילי בראשית,
שוקטת אחר דמותך,
לפתע נרעדתי למשק אברות
מה כבדו הן לעת מעופך,
והיית
ציפור קהת פנים,
לא צבע לה, גם לא גוף,
חומקת כצל
על פני השנים,
נחבאת במשעול ללא שוב.
"זה הזמן", כך אמרתי,
"זה הזמן המוחק
כל סימן וכל אות מתוויך,
מצהיב כתמונה,
את דמותך מאבק,
מטשטש את זיכרון
פניך,
אך משק אברותיך
אותו צליל מוכר
שהאיר את דרכי כמו נר,
מהדהד תבונתך באוזניי,
ואומר:
אני כאן,
כי לבך עוד זוכר".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|