אני אומרת ש"אני אוהבת" ואתה עונה "יאללה ביי".
וזו אמורה להיות אהבה מטורפת שכזו שהסירה את ההוא מעליי.
עשר דקות ממנו ואני בעננים אבל כשאני איתך, זה נראה שזה הכי
בריא והכי מתאים.
כל כך רחוק ואני צמאה אליך.
רוצה לצעוק, לגעת בפניך.
ואתה אומר שאתה אוהב ואני עונה שאני כולי שלך אבל בינינו?
בשקט - אני שלו וגם שלו ולפעמים גם קצת שלה.
ואולי בכלל זו סתם פרנויה וקצת יותר מציאות - סוג של קנאה.
מפחיד אותי לחשוב שתמצא "אותה".
"אותה" הכוונה למישהי אחרת, קצת יותר אוהבת (את עצמה).
וכשאתה מעליי אני בוערת וכשאתה בתוכי אני מפחדת.
מסתכלת, בוחנת אותך, נהנית שאתה נהנה.
ומה היא עכשיו קשורה? דווקא כשלי טוב?! דווקא כשלי נעים? מה
אכפת לי שגדלתם יחד והייתם משחקים? ואתה עייף, רוצה לישון,
דווקא כשאני מפנטזת עלינו יחד בעירום.
ואולי המילים שכתובות כל כך קיטשיות אבל לי לא אכפת, זה מה
שהתחשק.
בשקט בשקט כשכולם ישנים, הגיע הזמן להילחם בפחדים.
לא עוד קנאה, לא עוד ייאוש, זה אני ואני וג'וינט של ריחוף.