דו שיח בין איש רחוב מהוה למשוררת האחות

הוא פותח

בפני הבאים לחדרך אינך קרואה לעצמך משוררת
אבל אני בטוח שכשעוזבים
את צורחת בחלל
"משוררת משוררת משוררת"
משוחררת ומותרת
אבל אינך
את רק הצללה מוטעמת
ומשקל נכון
מוערך יותר מדי
מאורך מדי
מלאת ירכיים נמקים
מלאת ירכיים נמקה שכמוך
מפלצתית ועגבנית כמו איש נמוך מצח
חושבת שתוכלי לשקם את הריסות הבית
בעזרת מגע חם נשפך
אני מודיע לך שלא תוכלי
חד משמעית

היא עונה לו

מה רציתי סך הכול?
בסופו של עניין רציתי שיקראו אותי
בערבי הוקרה למשוררים מתים
שיכניסו אותי לסידור העבודה
של המשוררים
לערוך כתב עת רדיקלי מזרחי עם מתי שמואלוף
מה כבר רציתי
ולמה אסור לבקש
למה אשמה מייד מוטחת
למה בוהים לי עדיין בתחת
אמרו לי שאוכל
מאז הייתי צעירה
ודמיינתי שאולי גם בביוגרפומניה שלי
יכתבו שהייתי משוררת יפה
כלומר מדוררת
אבל יפה גם כן
כמה שטחיים הגברים
המתירים אותי וקושרים שוב
בחבלי המשחק הקמאיים שלהם

הוא מטיח בה דברים שוב

כמה נוח לך
בהנפת ידיים מדולדלות
שיגעו כבר טעם אחיזה קשה מאחור
אני לא קונה את זה גברת אחות
את נולדת יהירה לירית
ותמותי בלי חרוזים בכלל
למרות שהמלים נוטות לבגוד
דווקא בטיפוסים כמוני
ואני אינני מוצא את עצמי
לעומת החוגים האוהדים שלך
שצצים כפטריות אחרי גרביים
ומגרד לי רק מלחשוב
כמה את שגורה בפיות
כמה מוכנים למלמל אותך
רק בגלל העור והריח
גברת משוררת אחות

(איך אומר לך את זה בלי לצאת מדעתי?איך?)

היא עונה לו

הדיאלוג הזה מייצר אצלי פחד
ולא מפני הדברים
אלא מצל פניך
מדועאתה נותר בחלק החשוך של החדר
ומה עשיתי שכךלמה אין בך מחילה
הלא גם אני וגם אתה רודפים את זנבו של אותו עכבר
ולא תעזור לך ההפרדה שתכפה
אני ואתה מאותו ביב מחשבתי
הגם שאתה אצל פוקנר
ואני אצל קרת
לא יקום ממך זרע משוררי
ולא תהיה אבידניוס החדש

לא בשמיים
ולא בהרים
לא תרחק מכאן והלאה
תשורר עשרות דברים
לא יקנו את שירתך ובטיחו הכנסה
לא תוכל לישון לנצח
במיטת ההרוסה

הא לך
תשובה ניצחת
אני בוטה
אני קולחת

הוא סוגר

את טיפשה
קופה במחט
לא תדעי
שלווה או נחת

יקום לך רודף מיום זה
ואני מבטיח לעצמי כאן
שאתקיים למען חדלונך את
אתנסח במרי עוד זמן רב
ואת יכולה לרשום את זה ביומני השירה שלך
אולי ייצא מזה משהו

מותי כעת או שתקי
מותי
או שתקי