את אלוהים פגשתי לראשונה בחנות הסביח הקטנה, בדיוק במקום בו
דיזנגוף נפגש עם רחוב אחר. המקום של הסביח נמצא ברחוב האחר
הזה, שלא היו בו מספיק עצים, מספיק חנויות טבק או מספיק קקי של
כלבים כדי שאזכור את שמו כרגע. בטח קראו לו 'ארלוזורוב' או
'בוגרשוב' או מישהו מפורסם אחר שנגמר ב-'וב' (תוציאו מהספירה
את 'גידי גוב'), ובטח אם הייתי הולך בו מספיק זמן באחד משני
כיווניו, הייתי מגיע לים. ככה זה בתל-אביב: מזרחה או מערבה, כל
הרחובות מגיעים לים והים מלא באנשים שהגיעו אליו. אבל אנחנו לא
בים עכשיו, אנחנו בחנות הסביח הקטנה הזו, ובאלוהים שישב שם,
מנסה לשמור את הטחינה מלהישפך על החולצה הדקה הלבנה שלו.
עכשיו אני, אני לא ילד קטן. אני לא אצעק "ווי ווי, הינה
אלוהים! בואנה, אחי, אתה גדול, אתה יוצר ענק, אני מת על העבודה
שלך!" אני לא אלך כמו פלצן קיבוצניק ואלחץ לו את היד ואברך
אותו על הבריאה, והמבול, והנס הזה של שמש בגבעון וירח באילון
שסתם ראיתי ב"ערב טוב" עם גיא פינס כמו כולם ולא קניתי כרטיסים
בעצמי. אם הבן אדם או הקב'ה רוצים לאכול סביח בשקט, אני לא
אדחף. מה גם שהוא נראה הרבה פחות טוב מבסרט הזה, נו, לא זוכר
את השם, עם השחקן המזוקן הזה, לא משנה. בלי האיפור, והתלבושות,
והאפקטים של העננים הנפתחים, הוא נראה פחות מרשים. לחיים
נפולות וזיפים של יום אחד מאוחר יותר, אף אדום יותר מידי
ושערות מתולתלות ארוכות. רק העיניים שלו זהרו, כנראה שזה לא
היה מאפקטים.
התיישבתי שני כיסאות ממנו, לא לפני שניגבתי את הטחינה של האיש
(או האל) הקודם שישב שם. בכלל, עכשיו כשראיתי אותו שם, החנות
נראתה פתאום קטנה יותר, ומלוכלכת יותר, ונסגרת סביב האיש עם
התלתלים הארוכים שרק ניסה לאכול את הסביח שלו בשקט, בלי שהמוכר
יתקע בו את מבטיו עמוק לתוך גופו הצנום. אבל המוכר לא יכל
להימנע מלתקוע את מבטיו, כי הוא היה הרבה פחות מנומס ממני.
ואלוהים עשה תנועה קטנה של האצבע, ומוכר הסביח הסתובב ועבר
לחתוך בצל. ובאמת, למה שאלוהים לא ישפיע על מוכרי סביח ? הוא
משפיע על הכל, הוא קובע את הכל, הוא מנתב פרודות אוויר בדרכן
מעל האוקיאנוס האטלנטי עד שיגיעו בטיסה שורקת מעל הים התיכון
היישר לאף שלי, הוא מלטף את הפרחים שירקדו את ריקודם בשדה, הוא
יודע את מחשבות האדם ותקוות החיות ואנחת הצמחים, אז למה שלא
ינתב את העולם כך שלא יפריעו לו לאכול סביח ?
הזמנתי מנה, עם הרבה בצל. עולמנו מלא בחוסר ודאות - הטוב של
היום הוא הרע של אתמול, האויב של שלשום ישחק איתך מחר
במונדיאל, שחקן נהיה נשיא וראש ממשלה נהיה שחקן, אבל יש משהו
אחד בו אני שם את מבטחי - בסביח. אני מסתכל על התנועות הרכות
האלו של מילוי הפיתה, אני מריח את הבצל ואני יודע שלעוד יום
אחד בלבד העולם בטוח. שום אפוקליפסה לא תעיז להפריע לי באמצע
המנה. ואז אלוהים בא והתיישב לידי.
"למה ?" הוא שאל, והעיניים שלו נעוצות די עמוק לתוך עיני.
לעלעתי כמה שניות בלי לענות, מה שנתן לי שהות להסתכל על
העיניים הזוהרות הללו. הזוהר הזה הגיע לא מהאישון, כמו שהייתם
מצפים, ולא מהחלק הצבעוני הזה, שנראה לך חום ביום אחד, וירוק
ביום אחר, עד שבחורה חדשה שאתה יוצא איתה מחליטה שיש לך עיניים
אפורות בכלל. לא, המבט שלו היה מה שזהר. כשסוף סוף הצלחתי
לדבר, יצא לי קול של זמר מזרחי אחרי שאיפה מנרגילה. "למה מה ?"

"למה באת לפה היום ? דווקא היום ? דווקא לפה ?" עדיין לא
הבנתי. אני מניח שנראיתי מאוד טיפשי, עם הגרוגרת שלי עולה ככה
למעלה ולמטה. פתאום תפסתי את עצמי - בוא'נה, מה קרה לי ? מה,
להתרגש בגלל סלבריטי ? הוא אל כמו כל אל אחר, וזה שהוא מפורסם
ויש עליו ספר לא עושה אותו יוסי בניון. "מאותה סיבה שאתה פה,
אלי." (אלי במלעיל, חברים, במלעיל) "ומה הסיבה שאני פה, בני ?"
(שוב, בני במלעיל, הוא כנראה לא היה במצב רוח משפחתי, מה גם
שאני באמת לא דומה לישו ולא סביר שהוא היה מתבלבל). "אני לא
יודע, חמוד, איבדת את הדרך הביתה ?"

אלוהים ציחקק לעצמו לתוך הפיתה, ומשום מה, זה לא שיפר את
הרגשתי בכלל. נזכרתי במסיבה האחרונה שארגנתי בדירה של ג'יימס,
הבחור שהיה איתי באוניברסיטה והספיק לנשור אפילו לפני. הייתה
מסיבה מעולה - בחורות התעלפו לתוך צלחות של חטיפים, טלוויזיה
אחת ושלושה ברווזי גומי מסרו את נשמתם לבורא (אולי הוא כאן כדי
להחזיר לי את הברווזים ?), והכל זרם בסבבה. עד שג'יימס נכנס,
אדום כולו כשהוא מחזיק את הידים שלו מאחורי הגב ומצחקק - הוא
נראה ממש כמו אלוהים. השוטרים נכנסו מאחוריו, ותוך שניות הם
חיסלו לנו את המסיבה ולקחו את ג'יימס. הוא לא חזר.

"לא, לא איבדתי כלום, אבל אתה איבדת, בני. ואני הייתי צריך
לרדת עד לפה כדי להזכיר לך." באלוהים, אני נשבע לכם שלא היה לי
מושג על מה הוא מדבר. מה שכחתי ? למה באתי דווקא היום, דווקא
לחנות הזו מכל החנויות ? עכשיו כשחשבתי על זה, היו שתי חנויות
סביח יותר מוכרות, יותר קרובות לבית שלי, ועם הרבה פחות שומן
מיובש על הדלפק וחתיכות בצל על הדלת. אז למה לכאן ? ניסיתי
לחשוב על תשובה מתוחכמת, משהו שגם יבלבל אותו קצת. "בוא'נה, לא
יודע." אלוהים שוב ציחקק לתוך הפיתה וראיתי שהסביח שלו נעלם -
הוא לא נגס או משהו כזה, אלא פשוט הסתכל פנימה והסביח עבר
מקיים ללא קיים, ואלוהים לא היה צריך ללכלך את החולצה בטחינה.
נסים זה כבר לא מה שהיה פעם.

ואז זה הכה בי, כמו ברק או יותר נכון כמו פטיש 5 קילו: "אתה
פה כי זה הסביח האחרון, נכון ? באת לומר לכל בני האדם שאתה
לוקח מאיתנו את הסביח !"
"לא בדיוק"
"בן -זונה, נראה לך שאתה לוקח ממני את הסביח האחרון שאוכל בחיי
?"
"בני, אני לא מתעסק בדברים קטנים כמו סביח."
"עובדה שכן ! אז באחריות מי זה ? גבריאל ? עשהאל ? זה חייב
להיות אתה !"
"זה לא באחריותי."
"אז מה כן ? בשביל מה הגעת עד לפה, עד לתל אביב ? בשביל לשבת
פה לידי, לעשות כאילו אתה אוכל את הפיתה שלך ולזיין לי את השכל
על דברים ששכחתי ? מה שכחתי, מה ? להתפלל פה ושם ? להקריב לך
איזה שה לעולה, לבנות לך בית מקדש ? לך תזדיין ואל תפריע לי
לאכול !"
ואלוהים, שעיניו זהרו עכשיו באור קצת פחות מרשים וקצת הרבה
יותר מפחיד, עשה תנועה קטנה של האצבע וכיבה את השמש.