סיפור זה מאד ברור בזיכרוני, אך אני חושד שהוא לא שאוב
ממאורעות שארעו לי.  יש לי סיבות רבות לביסוס השערה זו.
המרכזית והראשונה ביניהן היא שבזיכרון זה הייתי אישה יהודייה,
בשם שרה פיינשטיין. גרתי בברוקלין, בדירה קטנה אך נוחה, עם
בעלי יעקוב (אלוהים יברך את הטיפש המגודל). הזיכרון מתחיל,
כמעט שנה אחרי שנישאנו, בברית של בננו הראשון - אלברט. אני
רואה את המאורעות בבירור בעיני מוחי. אביו של יעקוב, פאפא
ארני, מחזיק את התינוק. רבי ברני רוכן מעליו עם הסכין, אומר
מספר מילים וחותך במהרה ובמקצועיות לא מבוטלת (חס וחלילה ליפול
על מוהל רשלן, ישמרנו האל). אלברט הקטן בוכה לרגע, אבל נרגע
שהאצבע ספוגת היין מוכנסת לפיו. כמה שהתרגשתי! דמעות, דמעות
אמיתיות זולגות מעיני גם עכשיו בתא הקטן כשאני חושב על המאורע.
התינוק כל כך יפה, כל כך קטן. אני אימצתי אותי אלי, הרגשתי את
כל גופו קרוב ללבי.
  אחרי הטקס הקצר הגיע החלק החשוב - המסיבה. אני תכננתי את
המסיבה הזו במשך שבועות, תחת לחצי השלבים המאוחרים של הריוני.
שעות אין ספור של עבודה הושקעו על ידי המשפחה כדי שהמסיבה תהיה
מוצלחת, כדי שכל שאר הקרובים ידברו עליה ושיזכרו בה בבריתות
בעתיד. ואכן המסיבה הייתה כמעט מושלמת. הקישוטים השרו אווירה
מאד אלגנטית לאולם. האוכל היה מעולה. אפילו הזמר, שקצת חששתי
ממנו, הסתבר כמבדר מאד. לאחר האוכל באו הברכות. ההורים שלי,
ההורים שלו, אחים, אחיות, חברים, ולאחר מכן שורה ארוכה (השם
ישמור, כמעט בלתי נגמרת) של קרובים מרוחקים. מי פחות מרוחק,
ומי יותר. רבים מהם הכרתי היטב, חלקים הכרתי קצת פחות, וכמה
ביניהם זכרתי רק בצורה מעורפלת.
  הבולטות מבין אלו שהכרתי רק בעמימות הייתה הקבוצה הגדולה של
הדודות. דודה פאניה, דודה פרומה, דודה פייגה, דודה רוחלה, דודה
לאה'לה, דודה מרים, עוד דודה פייגה, ועוד ועוד ועוד. לכולן
הייתה נשיקת לחי רטובה עבורי. כולן לבשו את אותם הבגדים
הצבעוניים המרופטים. לכולן היה את אותו הבושם הדהוי.
"נו, שרה, מיידעל, מזמן לא ראינו אותך. את שוכחת את הדודה
רות?"
"לא, כמובן שלא דודה רות" אמרתי, מנסה להיזכר מאיזה צד של
המשפחה הגיעה אותה הדודה  "פשוט היינו כל כך עסוקים, עם
הנישואין וההריון, והכל. את יודעת איך זה."
"אתם כל כך  עסוקים שאי אפשר לבוא, חמש דקות, לשבת עם הדודה
רות הזקנה ולשתות תה? אולי אפילו שוקולד בשביל הילד. הוא אוכל
כבר שוקולד?"
"לא, אין לו עדיין שיניים דודה רות."
"אההה. כמה שהוא ילד חמוד."
"תודה. אנחנו נבוא לבקר דודה רות" אמרתי, בלא שהיה לי צל של
רעיון היכן גרה הדודה רות.
"יופי" ענתה הדודה רות "הו, הנה חיה'לה. הרבה זמן לא ראיתי
אותה, אני אלך להגיד שלום".
"טוב, דודה רות, אני שמחה שבאת." ואחריה בתור חיכתה עוד דודה,
עם אותה השיחה בדיוק, ואחריה עוד רבות - עם אותם הבגדים, אותן
הדאגות, ואותו השוקולד עבור התינוק.
  כשאחרון המברכים כבר ברך, וכשאחרונת המתנות נאספה, השעה
הייתה כבר קרובה לחצות. אני הייתי תשושה. התינוק ישן לו בשלווה
לא אופיינית בערסל ששמנו בצד עבורו. חיכיתי מספר דקות נוספות
כדי שיעקוב יספיק להתארגן, להיפרד מאחרון חבריו, ולהודות לרב
ברני. הוא ניגש אלי, פניו קרנו משמחה - גם על האירוע, וגם על
כך שהוא נגמר. חייכתי אליו בחזרה, וחנקתי פיהוק בידי.
"נלך?" הוא שאל.
"אין שום דבר שהייתי רוצה יותר." עניתי.
"היה מוצלח" הוא אמר.
"כן." הסכמתי "היה מאד מוצלח."
"את נראית עייפה" הוא העיר.
"קצת" הודתי "אבל ברוך השם, עכשיו נלך לישון".
"את לא תהיי עייפה מדי בשביל מחר?" הוא שאל.
"מחר?" ניסיתי להיזכר.
"הברית של הבן של דוד" דוד היה מכר של יעקוב מהעבודה. שנינו
מאד הופתענו כשהוא שלח אלינו הזמנה אל הברית של הבן שלו, וגם
קצת הובכנו שלא שלחנו לו הזמנה לברית של הבן שלנו. לשנינו היה
ברור שלמרות העייפות, אנחנו נצטרך להיות מחר בברית. אפילו
טרחנו יום קודם לכן וקנינו מתנה מקסימה לבן.
"אהה.. כן" אמרתי "יהיה טוב"
"בעזרת השם". את הדרך הביתה העברנו בשתיקה נוחה. אחד הדברים
שהכי אהבתי ביעקוב היו השתיקות הנוחות והארוכות שלו. כשהגענו
הביתה השכבנו את התינוק, התנקנו, ונרדמנו כמעט מייד. למחרת היה
לנו יום עסוק. התינוק העיר אותנו ב-5 בבוקר, והעסיק אותנו עד
7, כשהסכים סוף סוף להירדם. בצוהרי היום, לאחר התרוצצויות בין
חנויות וסידורים, הייתי שוב אחוזת עייפות. כמעט ולא הספקתי
להתקלח ולהתלבש לפני שהיינו צריכים ללכת לברית. כשהגענו לאולם,
הייתי שקועה בגעגועים לשינה, שבימים אלה כבר בקושי זכרתי מה
היא.
  המסיבה של דוד הייתה הרבה פחות מוצלחת מהמסיבה שלנו. האוכל
היה שמנוני לטעמי, הקישוטים חסרי ההשראה לא העניקו אווירה
מתאימה, והזמר היה גרוע. אבל ברית היא ברית, והמאורע היה שמח
כרגיל. לקראת סוף הארוחה יעקוב קם לדבר עם דוד ולאחל לו מזל
טוב. אני המשכתי לשבת עוד קצת בשולחן, ולגמתי קצת מהיין. אפילו
מעט יין היה גורם לי (או לאותה האישה שהזיכרון שייך לה)
להשתכר, אך שתיתי באמת מעט. הסתכלתי סביבי, מביטה באנשים
במסיבה. את רובם לא הכרתי - משפחה ומכרים של דוד. אך לפתע,
עיני נחה על פרצוף מוכר, צורת הליכה מוכרת, בגד מוכר, קמתי
וניגשתי לעמוד לידה.
"דודה רות?" שאלתי. היא סובבה את ראשה אלי במהירות, הסתכלה אלי
לרגע, ואמרה
"לא חמודה, את בטח טועה." אבל זו הייתה היא. הייתי בטוחה בזה.
אותו הפרצוף, אותו הדיבור. מעבר לכך, הייתי כמעט בטוחה שהאישה
איתה דיברה הדודה רות היא הדודה פייגה (הראשונה נדמה לי).
"דודה פייגה?" פניתי אליה.
"מותק, אני הדודה סוניה. את בסדר? אולי שתית קצת יותר מדי,
כדאי שתשבי".
"אתן, אתן לא הייתן במסיבת הברית של הבן שלי אתמול?" שאלתי.
"לא, מיידעל" ענתה הדודה רות, "אנחנו לא מרבות לצאת. בגיל
שלנו, זה כבר לא קל כמו שהיה פעם. בקושי רב מאד הצלחתי להגיע
לפה היום. אבל אני לא מתלוננת. לא. מה יש לי להתלונן? אבל
סוניה, כאן, היא חולה את יודעת? והם אף פעם לא מבקרים אותה.
ממש פשע להשאיר אישה כמו סוניה לבד כל היום, בלי שיבקרו אותה.
אני פחות צריכה, אני מסתדרת."
"אוי" הסכימה הדודה שטענה שהיא דודה סטלה "היו יכולים לבוא
לחמש דקות, לקפוץ, אולי לשתות תה."
"חמש דקות, זה כל כך נורא?" חזרה הדודה רות.
"כן," השבתי, נבוכה מעט "כלומר לא. אני מצטערת שהטרדתי אתכן
גברות, הטעות הייתה שלי."
  חזרתי לשולחן. יעקוב כבר חזר, וחיכה לי. הוא סימן לי בעיניו
שהוא רוצה לעזוב. הנהנתי לעברו. מילאנו את חובתנו החברתית,
עכשיו הגיע הזמן לעזוב. לקחתי את התיק, בכניסה אספתי את המעיל,
ויצאנו לכביש לאסוף את המכונית. בחוץ ירד שלג כבד, שכיסה את כל
המכוניות במעטה לבן, והיה כמעט בלתי אפשרי להבדיל ביניהן. לקח
לנו מספר דקות להיזכר איפה בדיוק במגרש החנייה חנתה המכונית
שלנו. אני זוכר שבאותן הדקות הארוכות הרגשתי חוסר נוחות, שלא
נבעה מהקור העז. לא ידעתי להסביר מדוע, אבל חשתי שהטרדתי דבר
מה שעדיף היה לו לא נגעתי בו כלל.
"יעקב?" שאלתי, כשנכנסו לאוטו.
"כן?"
" הדודה רות היא מהצד שלך של המשפחה?"
"הממ.. יכול להיות. אולי.  את יודעת שאני אף עם לא זוכר את
הדברים האלה."
"חשבתי שראיתי אותה היום במסיבה"
"הממ.."
"אני לא חושבת שהמשפחה שלי קרובה למשפחה של דוד, אצלך יש קשרים
למשפחה שלו?"
"אהה, אני לא יודע. אני חושב שלא. שרה, זו בטח הייתה מישהי
אחרת. לפעמים קל להתבלבל ביניהן. הן כולן קונות בגדים באותן
החנויות והולכות לאותם הספרים. את יודעת איך זה."
"אני מניחה." אמרתי "בטח התבלבלתי". סיימתי את השיחה, אבל לא
האמנתי שהתבלבלתי.
  בלילה, לא הצלחתי להירדם. ניסיתי להבין את פשר הבלבול. האם
אני באמת התבלבלתי? האם לזקנות הייתה סיבה כלשהי לשקר? העניין
הטריד את מחשבותיי ולא יכלתי לעזוב אותו. בשלב מסוים בלילה,
יעקוב עטף אותי בידו ואמר לי "די שרה, לכי לישון. יש לנו יום
ארוך מחר". השתדלתי לשכב בשקט. ניסיתי לישון. אך המחשבה המשיכה
להטריד אותי. התינוק העיר אותי שוב השכם בבוקר, אחרי מעט מאד
שעות שינה. קמתי להרגיע אותו, אך אני עצמי לא הייתי רגועה. לא,
החלטתי בלבי, אני לא יכולה סתם להתעלם מהעניין בלי לבדוק אותו.
מאוחר יותר ביום, לאחר ארוחת הצוהריים, החלטתי לערוך בירורים.
צלצלתי להורים שלי.  אימא שלי הרימה את השפופרת.
"אימא."
"שרה'לה? את נשמעת כל כך עייפה. מה קורה אתך? התינוק מעייף
אותך? יעקוב עוזר לך? אוי, שרה'לה הברית הייתה כל כך מוצלחת".

"תודה אימא."
"והזמר באמת היה מאד מוצלח ו..."
"אימא?" קטעתי אותה.
"כן?"
"את יודעת איפה גרה הדודה רות?"
"רות, רות, רות" מלמלה אימא שלי "אני לא ממש זוכרת רות. את
יודעת למי היא קרובה? את בטוחה שהיא בצד שלנו?"
"את לא מכירה אותה אימא?"
"אני זוכרת במעורפל, אולי רות. שרה, אני מצטערת, אני לא זוכרת.
תבדקי בעץ משפחה. נדמה לי שהשארנו עותק אצלך. את זוכרת? בובי
של אסתר עשה אחד בזמנו והשארנו עותק אצלכם."
"טוב, אימא, תודה."
"טוב לשמוע ממך, מיידעל, תצלצלי אלי גם מחר"
"אני אצלצל אימא." סגרתי את השפופרת וניגשתי לארון. מצאתי שם
את העץ משפחה, וחיפשתי. העץ היה מאד נרחב, אך לא הצלחתי למצוא
בכולו רות שתענה על הגיל המתאים לדודה רות. אולי היא בצד של
יעקוב חשבתי. צלצלתי לבית של הוריו, ושאלתי אותם. גם הם לא
זכרו דודה רות. הם הלכו ובדקו בעץ המשפחה שהיה אצלם (שהוציא
בזמנו שלמה, הבן של חיה עליה השלום) אבל גם שם הם לא מצאו.
טוב, חשבתי לעצמי. יכולות להיות לכך המון סיבות. המשפחה גדלה
כל הזמן, העצים לא מלאים, וכל אורח בברית תמיד מזמין את חברי
המשפחה הרחוקה שאנחנו שוכחים מהם. למרות כל הסיבות הטובות, אני
לא הייתי משוכנעת.
  ניגשתי ללוח השנה שאני שומרת על המקרר והתחלתי לעלעל בו.
אההה, מצאתי. עוד שבוע הוזמנו לחתונה של ידידה שלי (רחל
לוינשטיין, שנהפכה לרחל זקס, שתבדה לחיים ארוכים). מזל, חשבתי,
שאני צעירה. בגיל הזה, כמעט לא עובר שבוע שבו אין חתונה, או
לידה, או ברית לאחד החברים שלנו. לא תהיה שוב תקופה כזו עד
שמתחילים ללכת לחתונות ובריתות של הילדים ושל הילדים של
החברים, ואז שוב הפוגה עד (אם ירצה השם) הנכדים. את השבוע
שאחרי, ביליתי בציפייה לחתונה. הרצתי בראשי שוב ושוב מפגשים
דמיוניים שלי עם הדודה רות, או הדודה פייגה (הראשונה). חשבתי
על הפרצוף שלהן כשהן יגלו שתפסתי אותן. עושות מה, עדיין לא
ידעתי. אבל קיוויתי. קיוויתי, והתכוונתי גם להיות מוכנה. קניתי
לעצמי פנקס קטן ששמתי בתיק. בלילה לפני, השתדלתי ללכת לישון
מוקדם כדי להיות ערנית.
  החתונה עצמה הייתה אירוע מרגש, אבל אם תשאלו אותי רחל יכלה
להשיג גבר הרבה יותר מרשים ממשה זקס. לאחר החופה, כשכולם
התיישבו, באתי ואיחלתי לה מזל טוב לבבי. הבאנו לה אפילו מתנה
יפה לקישוט הבית. האוכל היה טוב, רחבת הריקודים התמלאה בשמחה.
אך אני לא הרשתי לעצמי להיות מוסחת. התחלתי להסתובב באולם,
כולי נסוכה בארשת של תמימות. טעמתי מהמאכלים, דיברתי עם מכרים,
אך לאורך כל הזמן חיפשתי את הדודות. כן, כן ראיתי אותן פה ושם.
פה דודה מחכה בתור לאוכל,  שם דודה מברכת את החתן והכלה
שמסתכלים עליה באותו המבט שדמיינתי שאני נתתי בהן, הנה שולחן
מלא בדודות, הנה דודה שעמדה ליד רחבת הריקודים והעירה לילדים
הקטנים שהשתוללו. את דודה רות, ואת דודה פייגה (הראשונה) לא
ראיתי שם. אבל ראיתי מספר דודות שהייתי בטוחה שהיו בברית שלנו.
זו לא הייתה הדודה פאניה? ושם, יושבת ואוכלת בשולחן של  אחיו
של החתן, זו לא הדודה מרים? הייתי מוכנה להישבע שכן.
  כל פרט קטן שראיתי, שמרתי בזיכרוני. כל סימן ייחודי, כל
פריט אופייני של כל דודה - לזו יש שומה על האף, זו קטנה וגוצה,
לזו יש ריסים ארוכים מדי. כל פרט. כשעברתי במקרה ליד דודה,
ושמעתי אותה מציינת את שמה בשיחה (תמיד, תמיד עם הקידומת
"הדודה"), גם את זה זכרתי.
  אחר כך, הלכתי לשירותים, נעלתי את דלת התא ורוקנתי בקצב
מטורף את כל המידע שאגרתי במוחי בטרם זה יתפקע. רשמתי אחוזת
דיבוק. מילאתי כמעט חצי מהפנקס. עצרתי רק לאחר שמישהי דפקה על
דלת התא. כמה זמן הייתי שם? קמתי, החזרתי את הפנקס לתיק
ויצאתי. נשמתי כמעט עזבה את אפי. מחוץ לתא, מחכה, עמדה דודה.
עמדתי קפואה. הדודה הסתכלה עלי לרגע, נכנסה לתא וסגרה את הדלת.
יצאתי מהשירותים במהירות, לחפש את יעקוב. השעון על הקיר טען
שעברו ארבע שעות מאז שהגענו. מספיק זמן, חשבתי לעצמי, משתוקקת
לצאת משם למקום יותר שקט ופחות עמוס באנשים. יעקוב גם הוא רצה
לצאת. נפרדתי מחברתי, והלכנו הביתה.
  אבל ברגע שחזרנו הביתה, לדירה הקטנה עם התינוק הישן
והשמרטפית הישנונית, חזרו לתקוף אותי מחשבות על הדודות. כל כך
הרבה פרצופים מוכרים, גם בחתונה הזו. לא היה שום קשר משפחתי
ביני לבין רחל. לא יעלה על הדעת שלכולנו יש את אותן הדודות
הרחוקות, לא? ואם כן, מדוע הדודה רות הכחישה שהיא הדודה רות?
ישבתי, והסתכלתי על הפנקס שרשמתי. כולו קשקושים: הדודה אסתר,
צוואר ארוך, כמעט אלגנטי, חולצת משי אדומה, חצאית סגולה כהה,
שיער כהה צבוע. מה חשבתי לעשות? לאן התכוונתי להמשיך עם זה?
האם התכוונתי להמשיך עם זה? הסתכלתי בלוח השנה. לא הוזמנו לאף
מאורע חגיגי נוסף כל החודש. הסתכלתי שוב על לוח השנה, מאשרת
לעצמי שוב ושוב שהחודש הבא ריק מאירועים, ובעצם מגיעה אט אט
לכדי החלטה. לבסוף סגרתי את הלוח, החזרתי, אותו למקומו, והלכתי
לחדר של התינוק. הרמתי אותו וחייכתי אליו.
"קיבלתי החלטה אלברט חמודי" אמרתי לו "אני אעשה את זה". התינוק
צחק, והרים את ידו למשוך באפי. ישבתי איתו, מסתכלת עליו. שעה,
שעתיים. לבסוף גם אותו החזרתי למקומו, והלכתי להתלבש. שמתי עלי
מעיל כבד, החזרתי את הפנקס לתיק, ניגשתי ליעקוב ונשקתי לו על
לחיו.
"אני הולכת לקצת."
"לאן את הולכת?"
"לבקר כמה חברות." אמרתי, ויצאתי מהדלת. חייכתי לעצמי, מצפה
להרפתקה הקרבה ובאה. האולם בו התחתנה רחל היה קרוב לביתנו.
הנסיעה ארכה רק מספר דקות. מבחוץ ראיתי שאירוע נוסף כבר נערך
במקום. נכנסתי, נבוכה מעט, מצפה להיתקל באיזושהי התנגדות לכך
שמישהי זרה נכנסה למאורע. לא נתקלתי באף התנגדות כזו. נכנסתי
בקלות, ואף התיישבתי בשולחן. האירוע הזה היה מסיבת בר מצווה.
מוקפת זרים, ישבתי והתחלתי לבדוק. כן. הנה הן. בכל פינה באולם
הייתה לה דודה. לא רק זה, חלקן היו אותן דודות שהיו בחתונה של
רחל. כן! זיהיתי את זו עם המשקפיים העקומות, ואת הדודה עם הפה
הענק שנמתח מאוזן לאוזן. הן אפילו לבשו את אותן הבגדים! גרוע
מכך, זיהיתי מספר דודות שלא היו בחתונה בבוקר, אבל כן היו באחת
ממסיבות הברית שהייתי בהן. ידעתי! חשבתי לעצמי. ידעתי! התרגשות
שטפה אותי. רציתי לגשת לאחת הדודות לתפוס בידה בכוח ולאמר "אני
יודעת. אני יודעת!". רציתי לפנות לאחד מהקרובים הזרים שישבו
לידי, ולאמר להם "אני יודעת! אני יודעת על הדודות. אתה יודע על
הדודות?". ריסנתי את עצמי. עדיין נותרו כל כך הרבה שאלות לענות
עליהן. לא עניתי עדיין על אף אחת מהן.
  אז חיכיתי. קשה לי לתאר כמה היה קשה לחכות. הסתובבתי בכל
רחבי האולם, אכלתי. אפילו ניהלתי שיחות עם חלק מהאנשים. נדהמתי
כמה קל לזרה להשתלב באירוע משפחתי. אף אחד לא חשד בי כלל.
תיארתי לעצמי שיכלתי אפילו להמשיך אחת מהשיחות שהתחלתי -
להזמין משפחה לבקר אצלנו, לבקר אצלם, להשתלב בהדרגה כחברה
פיקטיבית במשפחה. אולי כל המשפחות ככה? אולי כל משפחה היא אוסף
של זרים שנפגשו במסיבות. המחשבה הייתה צריכה לזעזע אותי, אך
ההפך קרה. לא הצלחתי לרגע להבין מה פשר הקשרים המוזרים שלנו עם
אנשים שמקורבים אלינו רק דרך קשרי דם עקיפים. למה דווקא האנשים
האלה? מדוע שלא נחגוג את שמחותינו עם אנשים אחרים?
  הרהורי הופסקו, כשהסתכלתי על הכניסה לאולם וראיתי את אחת
הדודות יוצאת. בדקות הבאות, כאילו קבעו זאת מראש, הן כולן יצאו
אחת אחרי השנייה. לא בקהל, אפילו לא בקבוצות, הן הסוו היטב את
יציאתן. תוך מספר דקות לא היה כלל זכר להן באולם. אף אחד לא שם
לב להיעלמותן, המסיבה המשיכה במלוא כוחה. ניגשתי לדלת והסתכלתי
על הדודות עוזבות את הבניין. אחת, אחת, הן ניגשו למכוניותיהן
המעופשות והישנות שהיו פזורות במגרש החנייה, והתניעו את
מנועיהן הרועשים. השעה הייתה כבר שעת לילה, חושך בחוץ. גשם קל
ירד, וצלילי הטפטוף המריצו אותי. לא הייתי מוכנה לאבד אותן.
מיהרתי למכונית, התנעתי ונסעתי אחרי אחת מהדודות. הדודה נסעה
לאט. מאד לאט. האיתותים שלה היו מאד מבולבלים. מספר פעמים, היא
כמעט גרמה לתאונה. בקושי רב נמנעתי מלצפור בצופר במספר מקטעי
דרך איטיים במיוחד. הדודה הובילה אותי בהדרגה אך בהתמדה מחוץ
לעיר. עברנו כבר את ברוקלין, עברנו את קווינס, הכבישים החלו
להיות ריקים יותר. האזורים בהם עברנו היו מאוכלסים פחות. השטח
נהיה מיוער. כעבור זמן מה, הדודה פנתה שמאלה לכביש צדדי.
 הכביש השתרך במסלול עקלקל דרך יער שנהיה יותר עבות ככל
שהמשכנו. שמרתי מרחק סביר מאחורי הדודה. הנחתי שהיא לא תראה
אותי. אפילו כיביתי את האורות. אור הירח היה מספיק בכדי לנווט
באותו הלילה. בשלב מסוים, הדודה פנתה מהכביש הצדדי לכביש
שיכולתי להגדיר אותו רק כשולי. הנהיגה הייתה קשה. אבנים היו
פזורות על הדרך המפותלת, ענפים נמוכים של עצים חבטו מדי פעם
בגג. בכביש הזה המשכנו עוד כעשרים דקות. לבסוף, שמעתי את הדודה
עוצרת. עצרתי גם אני, והחנתי את המכונית בשולי הדרך. פחד קל
החל מתגנב בי, והרגשתי שאולי נתתי למצב לצאת משליטתי. אך היה
כבר מאוחר מדי לשנות את דעתי. הלכתי, חרישית ככל שהשמלה
והנעליים אפשרו לי, על השביל.
  מעבר לעיקול בשביל, ראיתי אורות מדורה. התקדמתי במקצת,
חובקת את קו העצים, משתדלת להסתתר. נגלה לעיני מחזה מוזר.
עשרות דודות, לא! מאות דודות, יושבות בכפר קטן באמצע היער.
הכפר ישב בקרחת ביער, והורכב מכמה עשרות בקתות קטנות ומרופטות.
ריחות חזקים של שוקולד, תה, בושם, כבד קצוץ וזקנה הציפו את
האוויר. הדודות ישבו מחוץ לבקתות, על כורסאות ישנות שניצבו
סביב מדורות. אאאההה! חשבתי, אז כאן גרות הדודות! התקרבתי קצת
יותר כדי לשמוע אותן מדברות. בליל דיבור עלה לו מאותו הכפר.
הצלחתי רק לתפוס שברי שיחות מתוך מאות השיחות שהתנהלו.  
"...הקניש היה בסדר, אבל הקוגעל..."
"...ושמעתי שם שהבעל שלה, שהוא גם אחיו של החתן של רפפורט.."
"...לא היה מזיק לה קצת להסתיר את זה. היא מתאפרת נורא.."
"...ואז אני מוסיפה לימון..."

"איזו חבורה של תרנגולות מקרקרות" לחשתי לעצמי.
"לא תרנגולות," נשמע קול מאחורי. הסתובבתי בבהלה. הדודה רות
ניצבה שם, מביטה בי "לא תרנגולות. דודות." התחלתי להתנשם,
ולהתנשף בחוזקה. לא הבנתי מדוע אישה זקנה ומרוטה מצליחה להפחיד
אותי.
"אני.. אני מצטערת. טעיתי, טעיתי בדרך, רציתי לבקש..."
"לא תרנגולות, דודות." היא חזרה בקול יותר תקיף. האם גם בברית
הקול שלה היה כל כך גבוה וגרוני? חשבתי לעצמי.
"כן, כמובן, דודות, אני מבינה" אמרתי, מבוהלת.
"אני לא חושבת שאת מבינה" אמרה הדודה רות. היא הרימה את ידה
ומשכה בעור פניה. פרצופה נתלש ממקומו ונח בידה. מסיכה! חשבתי
לעצמי. בלי מסיכות, עמדנו פרצוף אל מול פרצוף. פרצופה היה
פרצוף ציפור! מקור קטן ומעוקל, יצא מראש ציפורי מעוגל. עיניה
הביטו עלי באינטליגנציה אכזרית. היא נענעה את כל גופה, ובגדיה
נפלו לרצפה. מתחת להן היא הייתה כולה ציפור. בצורתה, היא דמתה
קצת לפינגווין. גוף שמנמן, כרעיים קטנות יחסית. כנפיים גדולות
ושמנות שניצבו חסרות מעש בצידי הגוף. הציפור נראתה לי מוכרת,
מתמונה שראיתי פעם.
"לא דודה, אלא דודו!" אמרתי, בפרץ של הארה "ציפור דודו! אבל
חשבתי שכולכם נכחדתם!". היא הסתכלה עלי לרגע, והתחילה להתקדם
לעברי בצורה מאיימת, מקורה זז קדימה ואחורה. נסוגתי אחורה, צעד
אחר צעד. לאחר כמה צעדים מצאתי את עצמי בגבולות הכפר. מספר
דודות, עוד עוטות צורת אדם עמדו מסביבי.
"למה?" שאלתי "למה?"
"בשביל הקוגעל!"
"בשביל נקמה!" ענתה האחת.
"נקמה על כך שכמעט הכחדתם אותנו!" הוסיפה אחרת.
"כדי לגרום לכם לסבול."
"כדי שנוכל לצבות את ילדיכם!" הוסיפה עוד אחת.
"בגלל שאף פעם אין לכם חמש דקות לבקר אותנו!"
המשכתי לסגת, אבל מהר מאד לא היה לי לאן לברוח. חשבתי על הילד
בבית, והתחלתי לבכות. הן המשיכו להתקדם לעברי.

כאן נגמר הזיכרון. אני לא יודע מה עלה בסופו של דבר בגורלה של
שרה, צר לי עליה אם קרה לה דבר רע כי חלק משרה הוא חלק ממני.
יום אחד, אני רוצה למצוא את אלברט הקטן, ולאמץ אותו לחיקי שוב.
אבל אני לעולם לעולם לא אסכים להגיע לחתונה שלו.