הו, איזה בית נפלא יש לידידי הטוב סטנלי קנט, המתגורר בפאתי
העיירה ג'ונו! אילו סיפרתי את כל צפונותיו של אותו הבית
המופלא, לבטח לא הייתם מאמינים לי, ואם במקרה כן הייתם מאמינים
לתיאורים שלי אז ספק שהייתי מעוניין לספר לכם אודותיו כי מתחת
לכבודו של אותו הבית שיתארו את נפלאותיו לפתיים. אם יותר לי
להציע לכם הצעה - הקשיבו לי כשאתאר את הבית, הנהנו בראשכם
כאילו הנכם מאמינים לדברי, ואחרי שנפרד לכו לראות אותו בעצמכם.
הוא ממוקם מילין ספורים מכאן לאורך הכביש הראשי.  
  איזה בית מדהים גר בו ידידי סטנלי! סבו סבו רכש את הבית
מקברניטה של ספינת לוויתנות במאה שעברה, ומאז הועבר הבית מדור
לדור במשפחתו. הבית נבנה בראש גבעה שמשקיפה על העיירה כולה,
בסופו של רחוב מיין שלקראת ראשיתו הוא רחובה הראשי של ג'ונו.
סביב הבית יש חורשת עצי תפוח ישנים, ובעונת הפריחה ריחם הנפלא
מתפזר באוויר השקט של השקיעה ומטייל לו ברחבי העיר. מעל לעצים,
שתי קומות ועליית גג גובהו מיתמר לו הבית. הבית עצמו בית לבנים
אדומות, ולראשו גג רעפים אדומות גם הן. בראש הגג, ליד הארובה
העבה,  מותקן קולט ברקים ארוך, שבראשו מסתובבת שבשבת. תריסיהם
של החלונות הרבים בבית עשויים תחרה לבנה, ובשעות הלילה, עת הם
מרקדים להם ברוחות, נשקפים מבעדם האורות הדלוקים בפנים.
  דלת הכניסה לבית גלופה מעץ אלון חזק. על הדלת חרוט פרצופו
של תפלץ אימתני, ובתוך פיו טבעת מתכת לנקישה על הדלת. סטנלי
נוהג לספר כי מקורה של דלת זו במזנר ישן ליד העיר ליון בצרפת.
הנכנסים בדלת זו ימצאו את עצמם בחדר הכניסה הקטן, כשלידם מתלה
המעילים הישן. אותו המתלה, כך מספר סטנלי, נשטף מהאוקינוס
האלטנטי לחוף דרומית לבית, שם נפש סטנלי לפני מספר שנים. מראה
של הרצפה המלוטשת והנקייה מכל פיסת לכלוך מביא את רב אורחיו של
הבית להשאיר מאחור את מעילם, ולנקות היטב את רגליהם בשטיח
בכניסה.
  מעבר לחדר הכניסה ניתן לראות את מדרגות העץ המובילות לקומה
השנייה שם ממוקמים חדרי השינה. לימינם של המדרגות ישנה דלת
זכוכית, דרכה ניתן לראות את סלון הבית. בחדר זה בוערת בחדשי
החורף האח החצובה במרכז אחד מקירות החדר, כל שאר הרהיטים
מסודרים סביבו - הכורסאות הנוחות, שולחן הקפה, הספה עם הכריות
עם ציפות המשי. על קירות החדר תלויים מספר צילומים של חברי
משפחת קנט, וכן מספר העתקים איכותיים של  ציורים  פסטוראליים
מהמאה ה19. מעל לאח, על מדף קטן, מסודרים הגביעים ותעודות
ההוקרה שזכו בהם ילדי משפחת קנט שחיו בבית זה. ניתן למשל
להבחין שם בגביע הקטן בו זכה ג'ורג' קנט בתחרות המחוזית
לאתלטיקה בשנת 1934, או בתעודת ההצטיינות לה זכתה מארי קנט
מבית ספרה בשנת 1957. בשנים האחרונות הותקנה טלוויזיה צבעונית
גדולה ליד האח.
  בחדר זה ניתן למצוא לרוב את בעליו הנוכחים של הבית, האדון
סטנלי קנט. סטנלי הוא גבר גדול איברים, שתקן וחמור סבר. עיניו
מרחיקות המבט הם נצר לשושלת של ימאים, שהיטיבו להביט לארצות
ניכר מעבר לאופק גם כשהיו מצויות בגוף שעשה את רוב זמנו על
היבשה. סטנלי הוא מהנדס מכונות במקצועו, אך ידיו הן ידיו של
איש מלאכה שאינן זרות למלאכה. לפני מספר שבועות חגגנו עמו את
יום הולדתו ה52, ומספר שיערות אפורות כבר מבצבצות ברעמתו
החומה.
  בשעות הערב ובסופי השבוע, סטנלי יושב בכורסא האהובה עליו
בסלון, קורא בספר ומביט לפרקים בטלוויזיה. בשעות הצהריים, ניתן
למצוא שם את אחיו הקטן, אלברט. אלברט הוא איש קטן ורזה.
תנועותיו מאד רכות ואיטיות, אך עיניו תמיד תרות להן בעצבנות
ברחבי החדר. נדיר לראות את אלברט יושב בחדר ללא מקטרת בפיו.
מעולם לא ראיתי אדם מחולל במקטרתו ניסים כפי שמחולל בה אלברט
קנט. הוא נוהג לשכב על הספה, רגליו מונחות בזהירות על שולחן
הקפה מולו, ולהפריח צורות עשן ממקטרתו. שנים של אימון בהפרחת
צורות הפכו את אלברט לאומן בתחום זה. הוא יודע ליצור בעשן את
כל אותיות האלף-בית, וכשאין הוא ממהר לאמר דבר מה דחוף או משפט
ארוך במיוחד, הוא לרוב כותב את דבריו באיטיות באותיות של עשן.
לפני מספר ימים, כשבאתי לביקור בבית בשעות הצהריים, שאלתי אותו
מדוע הוא מבלה כל יום את שעות אחר הצהריים בביתו של אחיו.
"אשתי, ולרי" הוא הסביר לי, בחצי חיוך.
"אהה... לא ידעתי שאתה נשוי" השבתי לו.
"אני כן, כלומר אני כן אבל לא בדיוק. היא עזבה אותי, היא חיה
עכשיו בשיקאגו, אבח זה רק עניין זמני."
"אהה..." עניתי נבוך "אני מצטער".
"אני לא. אם רק היתה מפסיקה לצלצל כל יום הייתי יכול לפחות
להעביר את הזמן בשקט."
"מדוע היא מצלצלת?" התעניינתי.
"היא רוצה לוודא שאני עובד. היא מצלצלת כל יום בשעות הצהריים,
ואם אני עונה לטלפון היא אומרת לי שעד שאני לא אשיג לעצמי
עבודה כמו כל גבר נורמאלי, היא לא תחזור אלי."
"המממ..."
"אחרי כמה זמן התחלתי להתעלם מהטלפונים. אבל הציפייה, הציפייה
הורגת אותי. אני מנסה לשבת בבית בצהריים ולעשן כמו בן אדם, אבל
אני לא מסוגל להרגע כשאני יודע שכל רגע יכול הטלפון לצלצל. אז
אני בא לפה לעשן ולהרגע."
עמדתי לענות לו, אולם באותו הרגע סטנלי חזר הביתה מהעבודה
ונכנס לחדר. הוא הסתכל בחוסר שביעות רצון מופגן על רגליו של
אלברט שנחו על השולחן. אלברט משך בכתפיו, וחייך אלי חיוך נבוך.
הוא הוריד את רגליו מהשולחן וקם ללכת. סטנלי התיישב מולי
והסתכל על השולחן בדאגה קלה.
"אני מקווה שמארתה לא תראה את זה" הוא אמר לאחר היסוס קל.
סטנלי חי בפחד מתמיד ממורת רוחה של מרתה, והשתדל להטריח אותה
כמה שפחות על ידי כך שנמנע עד כדי כפייתיות מלכלוך הבית. הוא
פעם הסביר לי שהוא אינו בטוח אם היא עוזרת הבית שלו או אשתו
(למרות שלמיטב ידיעתי מעולם לא היה עימה ביחסים אינטימיים שבין
גבר לאישה), ולכן לא ידע אם אכן יאה שהיא תנקה אחריו.
  מארתה נכנסה לחייו של סטנלי כשהיה בן 30. יום אחד היא נכנסה
לביתו, תלתה את מעילה על מתלה המעילים (לא אותו המתלה שניצב שם
היום, אלא מתלה עץ ישן יותר), הסתכלה סביבה במורת רוח ניכרת,
הוציעה מברשת נוצות מקפלי שמלתה והחלה מסירה אבק מכתלי הבית.
סטנלי, שהיה נבוך ומופתע מהמאורע לא אמר דבר ואיפשר לה לנקות
את ביתו. היא המשיכה ללא הפסקה למשך 50 שעות, וכשסיימה הבית
היה כה נקי עד שיכל סטנלי כמעט לראות את השתקפותו בארבעת
הכתלים מסביבו. במשך כל תקופת הנקיון, לא חדלה מארתה מלדבר אל
הקירות ולרטון על מצב הנקיון של הבית, לחוות דעה על מזג
האוויר, ולתאר את אזור הולדתה באריזונה. בזמן שיחות אלו שמע
סטנלי את שמה.
  מספר פעמים ניסה לפנות אליה ולשאול אותה לפשר מעשיה, אך לא
קיבל ממנה תשובה. למעשה, בכל השנים שחלפו מאז לא החליפו השניים
מילה, ולא היה נראה שמארתה מסוגלת לשמוע מילה אחת שיצאה מפיו.
למשך זמן מה סטנלי היה מאד מוטרד מנושא זה, ונועץ עם חברים
רבים שעסקו בתחום הרפואה. לבסוף, העלה מכר רחוק השערה שמארתה
היא אחד האנשים הנדירים שאינם מסוגלים לשמוע צלילים בתווך
התדרים אותו מפיק הקול האנושי, ובמקום זאת היא יכולה לשמוע את
הלחישות האיטיות והשקטות שהם דיבורם של האבנים, ובכללם הלבנים
האדומות בקירות ביתו. כששמע זאת, התקשר אלי סטנלי והציג בפני
בגאווה את הפתרון המדעי שנמצא לבעיה שהטרידה אותו. מאז אותו
היום הבעיה חדלה מלהטריד אותו והוא השלים עם מארתה כפי שהיא.
הוא דיבר עם חבריו, והיא דיברה עם חבריה הקירות. לכל קיר, לכל
פינה, היה לה שם משלה. לכל אחת היה לה יחס אחר. לזה היא דיברה
בחברות, עם זה היא לא דיברה כלל, ועם זה היתה מתלחשת ומצחקקת
כנערה המספרת לחברתה פרטי רכילות. וכך המשיך המצב, וכך היה נח
גם לסטנלי וגם למארתה.

  באותו הערב שבו סיפר לי אלברט על אישתו ולרי, מספר דקות
לאחר שעזב את הבית, בהה בי סטנלי במבט טרוד ונדמה היה שרוצה
לאמר לי דבר מה.
"אל תדאג סטנלי" גיששתי, מנסה לנחש את מקור טרדתו "הוא לא
השאיר כתם על השולחן. היא לא תדע אפילו שהוא שם את הרגליים".
"האמת היא..." הוא הפסיק לרגע ואז פלט "ראית את מארתה הערב?"
"האמת היא שלא" עניתי.
"המממ..." הוא נשמע מוטרד.
"אבל ראיתי אותה אתמול כשעזבתי."
"כן, גם אני. אבל נדמה לי שגם הבוקר לא ראיתי אותה. מוזר." הוא
אמר.
"אולי היא יצאה לקנות משהו" הצעתי.
"המעיל שלה לא  תלוי על מתלה המעילים."
"אהה.. אז זה רק הגיוני שהיא יצאה לקנות משהו."
"מאז שהיא הגיעה לפה היא מעולם לא הורידה את המעיל ממתלה
המעילים."
"אההה..." השבתי, לא יודע מה לאמר.
"אולי..." הוא התחיל ואז השתתק.
"כן?"
"אולי... אולי היא הלכה... אולי היא הלכה ל..." ואז הוא סימן
בראשו בקלות לכיוון המסדרון שמאחוריו. ידעתי למה הוא התייחס
בהטיית ראשו, אבל הסתכלתי לשם בכל זאת. מתחת לגרם המדרגות
הראשון היתה דלת שחורה. הדלת היתה גדולה, כמעט פי אחד וחצי
גובהו של גבר. הדלת היתה תמיד סגורה. שלט עץ ישן מוסמר לדלת
עוד בימי סב סבו של סטנלי - "לא להכנס! סכנה! דלת לירח" היה
כתוב עליה.
  כשהכרתי את סטנלי בתור ילד, נתוודעתי לראשונה לדלת. עובדה
שגורה בפני בני משפחת קנט היתה שדלת זו מובילה ישירות לירח. אף
אחד מילדי המשפחה לא הורשו לעבור בה, מפאת הסכנה הרבה הטמונה
בכך. באחד מהימים, כשביקרתי בביתם ניגשתי לדלת והנחתי עליה את
אוזני. לא שמעתי משם דבר. אחר כך שמתי את עיני לחור המנעול אבל
ראיתי רק חושך. כששאלתי את אביו של סטנלי על כך הוא הביט אלי
בפנים חמורות, הזהיר אותי לא להתקרב לדלת שוב, ואז בהבעה רכה
יותר הסביר שהדלת מובילה לצד האפל של הירח ושם אין כלל אור
לראותו. הוא המשיך והסביר שלירח, שלא כמו לכדור הארץ אין
אטמוספירה ולכן לא יתכנו על גביו צלילים.
 הדלת תמיד ריתקה את סטנלי. כשישן בביתי, היה מספר לי במבוכה
על חלומות שחלם על הדלת. הוא היה חולם כי ניגש אל הדלת, ליטף
אותה בעדינות וברכות עד שאט אט נפתחה בפניו, והוא היה עובר
דרכה. שם, בצידה השני של הדלת, הוא ניצב על אדמת הירח החשוכה
והרכה. אז, בחלומו הוא היה מסתכל מעלה לכיוון החלל החיצון, ושם
היה רואה ראש אדיר ממדים של אישה מסתכל עליו. אני זוכר כיצד
התמהר קצב דיבורו כשהוא תיאר לי אותה. שיערה היה מורכב מקרני
אור שזורות, ובעיניה נצצו הכוכבים. עורה היה לבן מאורה של
הלבנה (בצידה הבהיר), והיא חייכה אליו חיוך קטן ושובב שהתפרס
לאורך חצי מהשמיים.
 השנים לא הכהו את האובססיה של סטנלי עם הדלת ועם הירח. כל
אימת שהיו מציגים בחדשות ידיעות על תוכנית החלל, ועל הטיסות
לירח סטנלי היה צוחק בקול רם על המאמץ הכביר שהושקע להביא
אנשים לירח, בעוד שלו יש דלת לשם מתחת למדרגות בביתו ממש,
ושיום אחד הוא ידרוך דרכו. "ליצנים" הוא היה אומר לי. "תראה את
זה, רכובים על רקטות ענקיות, משקיעים מליארדי דולארים, והולכים
בדרך עקומה וארוכה במקום להשתמש בשכל ולהשתמש בקיצור דרך."
  סטנלי השקיע שעות ארוכות בהכנה לקראת מאורע זה. הוא גמע
ספרים על החלל, ועל האסטרונאוטים, ועל התנאים איתם נאלצו
להתמודד. הוא קנה לעצמו מחנויות מקומיות בגדים עבים לשמירה על
חום הגוף, ומיכלי חמצן, וחבלים שישמשו לעגינתו לבית. כשהיה
עולה בידו להתמודד עם אתגר נוסף שצפה להתקל בו בירח היה מתקשר
אלי בהתרגשות ומפרט אודות מאפייניו הטכניים. אני ידעתי שיום
אחד הוא יהיה מרוצה מהפתרון שמצא, והוא יעבור בדלת הזו וידרוך
על הירח.  
"למה שהיא תחליט פתאום להכנס לשם?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע. היא התנהגה מאד מוזר בזמן האחרון" הוא הודה בפני
"היא נהיתה מסוגרת בעצמה יותר מתמיד, והיא הסתובבה כל הזמן עם
חיוך קטן של שמירת סוד על פניה. והאוכל. היא התחילה להכין
כמויות אדירות של אוכל כל יום. את רובו היא היתה אוכלת, אתה
יודע שלי אין תיאבון גדול."
הנהנתי לעברו לאות הסכמה.
"היא לא תשרוד 10 שניות על הירח בלי הגנה מתאימה" הוא לחש
לעברי, בקולו תחינה "מארתה." הוא לחש לעצמו.
"אתה לא יכול להיות בטוח שלשם היא הלכה" טענתי.
"לאן עוד יכלה ללכת?" הוא שאל בייאוש. לא ידעתי כיצד לענות לו.
הו! כמה עצוב נראה לי חברי הטוב סטנלי באותו הרגע.  אור החדר
השתקף מהלחות שבעיניו. שפתו התחתונה רעדה, ואנחה קצרה וחרישית
נפלטה מפיו.
"ואולי בכל זאת היא יצאה לקנות דבר מה" ניסיתי לנחם "עדיין אין
לך סיבה לחשוש. אני אחכה איתך כאן בחדר עד שתחזור." הוא שתק,
ונשאר במקומו. ישבנו כך, ללא מילים וללא תנועה למשך שעות
ארוכות. בהיתי בו ארוכות, ניסיתי להבחין בפניו בפרטים חדשים
ששנים של היכרות קרובה לא הכירו לי. הקשבתי דרוך לקולות
תקתוקיו האינסופיים של השעון. השעות חלפו, והתקרבה כבר שעת
החצות כשסטנלי מאס מלחכות.
"מאסתי מלחכות." הוא אמר לי. הנהנתי לעברו בהסכמה. גם אני
מאסתי מלחכות.
"אני הולך לנסות את זה." הוא אמר. לרגע חשבתי שהוא מסביר את
עצמו בפני, אך מהרה ראיתי שמשפט זה הופנה לתמונתו של אביו
שהיתה תלויה על הקיר מעל לאח. התמונה שתקה.
"אני רוצה לבוא איתך" הודתי בפניו. הוא הפנה את ראשו אלי
בחדות.
"לא!" הוא ציווה עלי בתקיפות ובקנאות ואחר כך שב וחזר בנימה
יותר רכה "לא, אתה לא מוכן לזה. זה מסוכן יותר עבורך, ואני לא
אוכל לדאוג לך כשנהייה שם". ידעתי שאין טעם להתווכח עימו במצב
זה.
  מכשראה שאין בי כל כוונה לעמוד בפניו או לעצור אותו רץ לעבר
המדרגות, ונסק במעליהן. חיכיתי לו בסלון, והקשבתי למהומה
האדירה שהקים למעלה כשהחל לאסוף את כל הציוד שאסף עם השנים.
"חלק מהציוד חסר!" הוא צעק לעברי דרך הרצפה "היא לקחה חלק
מהציוד - אחת החליפות, מסיכה, שני בלוני אוויר." הוא לא ציפה
לתשובה ממני, ולא נתתי כזו. הוא המשיך בנבירות. לאחר כחצי שעה
שמעתי את צעדיו, כבדים יותר כעת, יורדים במדרגות. יצאתי מהסלון
וחיכיתי לו.
   הוא היא מכוסה כולו בבגדי חורף. לרגליו נעל מגפיים עבים,
ומתחתם בצבצו שתי שכבות של גרבי חורף. הוא לבש שני זוגות
מכנסיים, ומתחתיהם גטקעס. לגופו לבש מספר שכבות סוודרים,
ועליהם מעיל עם צווארון פרווה. על צווארו - צעיף צמר. על ידיו
היו כפפות עור שחורות.  על אוזניו עטה מגיני אוזניים, ועל ראשו
חבש כובע פרווה. הכובע היה מונח על גבי מסיכת צוללנים. מהמסיכה
ההשתרך כבל דק וארוך שאת קצהו השני החזיק ביד.
"יהיה לך קר" הערתי לו.
"לא, אני בסדר, התלבשתי חם."
"יש וואקום שם בירח. אומרים שקר שם נורא."
"נו, אז אומרים" ענה בפשטות "לפעמים העיתונות קצת מגזימה בשביל
לעשות סיפורים למרשימים יותר."
"והלחץ?" שאלתי בדאגה "אין שם אוויר". הוא משך בכתפיו. לא
יכולתי לראות בבטחה דרך המסיכה אבל נדמה לי שגלגל את עיניו.
"אתה דואג יותר מדי." הוא הסביר לי "אם תדאג פחות תחיה יותר
טוב".
"אתה תהיה רעב, או צמא. לפחות תיקח אתך משהו."
"אני אהיה בסדר" הוא רטן.
"אני מושך את הידיים מכל הסיפור הזה" טענתי בפניו בייאוש
ומשכתי את ידי לאחור להדגשה.
"אף אחד לא ביקש ממך להתערב" הוא צעק לעברי. עמדנו שנינו זה
מול זה לרגע.
"אני מצטער" אמרתי לו לבסוף "אתה המהנדס. אם אתה אומר שיהיה
בסדר אז אני מאמין לך."
"תודה." הוא ענה בהכרת תודה "במילא לא יכלתי לעשות את זה לבד.
אני צריך מישהו מהצד שלך שיחזיק את צינור האוויר שלי, וידאג
למשוך אותי חזרה אם יהיו צרות." ניגשתי אליו ולקחתי מידו את
קצהו של צינור האוויר.
"תחזיק את זה ככה" הוא הסביר וסימן לי בידו כיצד להחזיק "פשוט
תחזיק אותו באוויר הפתוח ותדאג שלא יהיו בו קשרים. כשאני אצטרך
אוויר אני אנשום דרך קצהו השני של הצינור שמסתיים בקשית שמונחת
בפי. האוויר ישאב מהקצה שאתה מחזיק, דרך הצינור, אל הירח ואל
תוך פי."
"גאוני!" הגבתי בהתפעלות.
"תודה. אם אני אקלע לצרות, אני אמשוך בצינור פעמיים במהירות.
במקרה זה, תתחיל אתה למשוך אותי בעדינות. כח המשיכה על גבי
הירח קטן מאד כך שתוכל למשות אותי משם בקלות בכח ידיך בלבד."
סימנתי לו שאני מבין את המוטל עלי. הוא פנה לעבר הדלת, היסס
לרגע וחזר לפנות אלי.
"תודה" הוא אמר לי בלחישה, ולחץ את ידי בחוזקה. השבתי לו באותה
המידה, ולחיצת הידיים נמשכה רגעים ארוכים. לבסוף ניתק הוא את
המגע ופנה בהחלטתיות לעבר הדלת.
"אל תשכח לשמור על צינור האוויר שלי!" הוא אמר כבדרך אגב.
בדקתי שוב שאני אכן מחזיק את הצינור כראוי. כשהפנתי את מבטי
אליו שוב ידו כבר היתה על ידית הלדת השחורה הגדולה. הוא אחז
בידית בעדינות לכמה רגעים, ידו השנייה לטפה ברכות את הדלת.
לאחר מכן סובב את הידית אט אט, ודחף את הדלת קלות. הדלת נפתחה
ללא צליל ובקלות. הוא חיכה מספר שניות על המפתן בטרם עבר בה.
  מצדה השני של הדלת נשקף נוף טרשי ושבור, נוף של אורות
עמומים וצללים עמוקים. מליוני כוכבים בוהקים מילאו את השמיים
במחזה שלא היה ניתן לדמיין אותו אפילו בשמי הארץ והטילו את
אורם הרך על גבי המשטח. הרים גבוהים ניצבו באופק, שנראה קרוב
מדי.  דמותו של סטנלי קיפצה קפיצות אדירות בכבידה הנמוכה,
והתרחקה מהדלת. בניגוד לציפיותי, האוויר הצפוף בחדר לא נשאב
לוואקום של הירח.  דממה עמוקה התפשטה מהלדת לעברי. אף קול קטן
בחדר לא העז להפר אותה.    
  לאחר כמה דקות התחלתי להרגיש במקצת את הקור שעבר את מליוני
המילין מהירח לג'ונו, וטחבתי את כפות ידי לבית שחיי. את סטנלי
כבר לא היה ניתן לראות. הסתכלתי בצינור שאחזתי. הוא היה ארוך
יותר מכפי שחשבתי. רובו היה כבר בירח, ועדיין נשארו כמה עשרות
אם לא מאות מטרים מגולגלים בסדר מופתי על הרצפה. מדי פעם
הרגשתי תנועות קלות בצינור שהוכיחו לי שסטנלי עדיין חי ומקפץ
לו בגבעות שניצבו כמאתיים מטרים ימינה מהדלת. המשכתי לחכות לו.
שעות ארוכות חיכיתי, והעייפות החלה לעצום את עיני. בחוץ השמש
כבר התחילה להפציע. ניגשתי לרגע לחלון והסתכלתי החוצה. עדיין
היה ניתן לראות את הירח, אך אור החמה האפיל עליו ותיכף הוא
צפוי להיעלם.
  חזרתי למשמרתי והבטתי בפניו של הירח שהלך ונעלם בשמיים
מאחורי. למשך כמה דקות לא חשתי בשום תנועה בצינור, והוא לא
נמשך עוד אל תוך הירח. חשש נורא לחייו של סטנלי אחז בי, ושקלתי
אפילו להכנס בעצמי ולמצוא אותו. אולם בעודי מהרהר בדבר יציאה
למסע הקצר והארוך יותר שעשיתי בחיי, הרגשתי שוב בתנועה בצינור
והוקל לי מאד.
  מאותו הרגע התנועות היו תדירות יותר ונמרצות יותר, וחשתי
שסטנלי מתקרב שוב לעבר הדלת.
"סטנלי, אתה שם?" צעקתי לתוכה, אך ידעתי שהוא לא יוכל לשמוע
אותי על גבי הירח.  לאחר מספר דקות יכלתי לראות דבר מה מתקרב
במהירות לעבר הדלת. לאחר מספר דקות נוספות ראיתי שאלו שלוש
דמויות גדולות וחבוקות, קופצות בסירבול לעברי. שלוש דמויות?
תהיתי לעצמי. מי עוד מסתובב שם על פני הירח? אולי זה האדון
גרין, בעל חנות המרכולת,  שנעלם לפני כמה ימים למרות שכולם
שיערו שהוא נעלם כדי לגור עם אהובתו והשאיר את אשתו המסכנה
לטפל בעסק הכושל.
  כשהתקרבו ראיתי את מארתה, לבושה בחליפה דומה לזו של סטנלי,
רק שעל גבה הורכבו בלוני אוויר, מקפצת באמצע החבורה. בידה
הימנית חיבקה את סטנלי הצוהל שנופף בידיו. אך בצידה השמאלי, לא
היה זה מר גרין. מר גרין הוא גמלוני, ובעל רעמת שיער בצבע זהב
דהוי. אך הדמות השלישית היתה אפורה ומוצקה. למעשה, ככל שהתקרבו
יותר השתכנעתי שהדמות השלישית אינה בן אדם כלל אלא פסל, מפוסל
בפירוט מדהים ובקנה מידה אמיתי באבן ירח. הפסל דמה דמיון מדהים
לסטנלי, עומד בכותנת הלילה שלו ובוהה מעלה. מארתה חיבקה את
הפסל קרוב לחיקה.
  לבסוף עצרו השלושה מולי בצידה השני של הדלת, מסתכלים עלי,
אני על גבי כדור הארץ והם על גבי הירח. עמדנו כך והסתכלנו משני
צידיו של המתרס. לבסוף ניגשו סטנלי ומארתה מאחורי הפסל ודחפו
אותו אט אט לתוך כח הכבידה המוגבר של כדור הארץ. לאחר שהפסל
עבר בשלווה עברו שניהם. סטנלי קרע מעל פניו את המסיכה וניגש
לחבק אותי. מארתה קרעה מעל פניה את המסיכה וניגשה מייד לפסל.
"זה היה מדהים, שמצאתי אותך ככה" היא לחשה באוזנו של הפסל. היא
הקשיבה לתשובה חרישית ממנו והנהנה לעברו ברצינות.
"זה היה מדהים" הודה בפני סטנלי "עקבתי אחרי תביעות הרגליים
שלה באבק. למשך הרבה זמן התרכזתי באדמה מסביבי מחפש את עקבותיה
וכמעט ולא טרחתי להסתכל סביבי. לבסוף לא יכולתי לעמוד בפיתוי
והרמתי את מבטי." כאן הוא הפסיק לרגע.
"כל כך יפה שם אצלך" היא הודתה בפני הפסל "כל כך כל כך יפה"
"הסתכלתי סביבי וגיליתי שעמדתי במקום מוכר" הוא המשיך. המקום
מהחלום שלי. הוא יפה, אין לך מושג כמה שהוא יפה. לעמוד שם
בגבעות האלה, כשכל היקום מתפרש לו במלוא הודו מול פניך. לעמוד
שם לבד מול הריקנות האדירה שלו, אל מול האינסוף. לעמוד חשוף אל
מולו. בכיתי דמעה או שתיים, אך הן קפאו על פני.
   אבל נפלא כמעט כמו כל זה - סביבי היו עשרות פסלים. כולם
שלי! אתה מבין, כולם שלי! בכולם אני בכותנת לילה, בכולם מסתכל
השמימה, בדיוק כמו בחלום, אלב כל אחד היה קצת שונה. ראיתי
פסלים שלי כילד, ונער, וכגבר צעיר, ועוד ועוד ועוד, מסודרים
בשורה ארוכה. וליד האחרון..." כאן הפסיק שוב.
"סוף סוף מצאתי אותך" היא לחשה לפסל "עמדת בסוף השורה. ראיתי
אותך כילד, ראיתי אותך מתבגר לאט לאט. אבל תמיד מביט השמימה.
וסוף השורה שם היית."
"ליד הפסל האחרון ראיתי אותה, עומדת וידה על כפתו. ניגשתי אליה
ונגעתי בכתפה. היא הסתכלה אלי. נדמה לי שהיא חייכה אלי מבעד
למסיכה. היא נתנה לי את ידה, ובידה השנייה אחזה בידו. שנינו
אחזנו בפסל ולאט לאט גררנו אותו חזרה לכאן."
"יום אחד נבקר שם שוב  יחד" היא הבטיחה לפסל, ולאחר כמה שניות
צחקה מתגובתו.
"יום אחד... יום אחד אני אחזור לשם. אחרי שראיתי את כל זה, אני
לא אוכל להשאר לנצח כבול לכדור הארץ. יום אחד אני אחזור.
איתה." הוא הסתכל לעבר מארתה ברכות. "אני אוהב אותך" הוא אמר
לה בפשטות.
"אני אוהבת אותך" היא אמרה לפסל, ונתנה את ידה בידו של סטנלי.