הם הולכים וזורמים למקומות אחרים.
אל אגם בין ערביים- זהב.
כמו טיפות מעיין, היא בורחת לשם,
עד לאן שהזרם יסחב.

הקולות שבראש,הצלילים הצורמים.
האדם שצועק את השקט.
והמים זורמים, ואנחנו שוחים.
בלי לבדוק במבט את הזרם.

איש נושא אישה, קונה דירה.
כל החיים כמו נסיעה במנהרה.
אוכל פחדים, שותה קנאה.
ועל מנעול סוגר בקול את הקופסה.
והימים שמתחלפים, ושבועות וחודשים וגם שנים.
ומסתכלים אחורה במבט זוויתי.
ומגלים שהמסלול הולך ישר, כמה טיפשי.

וזה שנים, שהמסלול לא השתנה,
לא מעידה לא חריקה לא. עצירה.
ובמותו, מבין בסוף, סוף- האדם.
שאיש עוד לא פרץ את המסלול אף פעם.