אחרי אשדוד, ממש ליד אשקלון,
בתוך השדה, בין עצי הרימון,
כבכל יום חדש, כשעולה אור ראשון,
מתייצב האביר הכחול ועוטה על עצמו שריון.

ומולו כתמיד, כבכל יום ויום,
נחוש על רגליו, עומד האביר האדום,
השמש עלתה כבר, ולמרות כל החום,
מתכונן האביר האדום, ומוכן להלום.

האביר הכחול, הכוח מנחית את כליו,
מנגד, האביר האדום לא נשאר חייב,
אך אבוי, את האביר הכחול שוב תקף כאב גב,
ולאביר האדום דלקת פרקים חריפה בידיו.

כי אלה אינם שני אבירים רגילים,
אלה שני אבירים הבאים בימים,
האביר הכחול והאביר האדום, לעצמם תופסים זוג סלעים,
מתיישבים זה מול זה ועל השני צועקים:

"אם לא היית גונב את עלמתי היפה, לא היה היום קרב!"
האביר הכחול צועק, וחברו האדום עונה אחריו:
"אותי היא רצתה, על כך אחתום כאן ועכשיו!"
האביר הכחול רוטן והאדם חורק בשיניו.

ואז, ברגע של שקט, ברגע דממה,
מסתכלים שני האבירים, ובעיניהם חמלה,
מחבקים האחד את השני במעין אהבה עמומה,
ולכל אחד בלחיו, דמעה מהולה.


כי יודעים הם השניים, זאת לא מהיום,
שלשני אבירים זקנים, בעולם אין מקום,
עם כאב גב ודלקת פרקים אין כבר כוח לנקום,
על זוג סלעים ישנים, יושבים ובוכים, האביר הכחול והאביר האדום.

מפלצות בניינים ועוד רבי קומות,
במקום דרקונים יורקי אש, מבצרים ועלמות,
קניונים ומועדונים באור אולטרא סגול,
צריך הוראות הרכבה לשולחן העגול.

כבר מתחיל להחשיך ונהיה מאוחר,
האביר הכחול והאביר האדום ייפגשו שוב מחר,
עם אותו אור ראשון, ינסו לעשות את אותו קרב אכזר,
ובשעת צהריים, כשכל הכוח נגמר,
יבכו שוב ביחד על עולמם, אותו העולם,
שממנו כלום לא נשאר.