הכל רטוב, הכל טחוב, הכל לח, הכל נוטף ומטפטף, הכל ישן, הכל
חשוך, הכל מתלחשש, הכל נרקב  בחדר של גולדברג.  הוא יושב במרכז
החדר בתוך שלולית עגומה של אור עכור, מיתמר מעל הרצפה החורקת
על הכסא הגבוה והצר, העץ לוחש את מצוקתו הרטובה והמרקיבה אל
תוך החושך.  עכבר מטונף מתיישב על רגליו האחוריות בגבולות
הצללים של השלולית, מביט מזה זמן רב בבעל החדר הישן, אוזניו
מזדקרות כל עת שפולט גולדברג את אחת הנחירות החרישיות שלו.
ידיו ורגליו הקטנות והעדינות של גולדברג אחוזות תזזית, נעות
תחת תכתיביה של רוח לא קיימת. אצבעות התינוק החלקות מתחככות
מדי פעם בפניו הגדולים והמחוספסים ומייד מתרחקות בבהלה.
  אהההה. מתעורר גולדברג באנחה. שוב, שוב הוא רטוב. ידיו
הזעירות נעות בתנועות גדולות, חובטות בכוחו הדל במשענת הכסא
הכולא. כאב. כאב ביד. גוף התינוק מתעוות לכאן ולכאן, נאבק בעץ
הלוחץ. עץ ארור. כאב, בידיים, הן הלמו בעץ, בגב, גוף כה קטן
מחזיק ראש כה גדול, באחוריים, כמה זמן הוא יושב פה לכל הרוחות
והשדים? שוב רוצה לבכות. בכי ארור. לא יבכה. לא יבכה לעזאזל.
לעזאזל, כבר בוכה, ועדיין הוא רטוב כולו, והנה עוד רטיבות
עוטפת את פניו, ובפיו הטעם המצחין של ארוחה ישנה מרקיבה.
אהההההה, הוא בוכה, אהההה, והידיים הולמות קלות במשענות. טיפה
קטנה ומרירה יוצאת למסע ממעמקי פיו, תלויה על חבל ריר ארוך,
נשברת לבסוף על הסינר הצהוב.  
 לירוק! יורק הוא שוב. יורק בכוח! מכאיב לגרונו. שמש קטנה
בוהקת לרגע באור החלוש, בטרם נפרשת על הקרקע לשלולית קטנה.
העכבר ניגש ומרחרח.  עכבר עלוב. יחבר עבורו שיר.

אח קטן,
בוא לכאן,
ואכה אותך -
האך! בראש!
שק עור אפור,
מוכתם בדם,
בתוך שלולית של אור.  

   ההאאאההאאא!!! צוחק הוא. האאא!!! העכבר עדיין שם. חושב הוא
איך יהיה לגעת בו. איך תחוש הפרווה תחת הידיים הקטנות. איך
יפעם ויפעם ויפעם הלב הקטן דרך החזה. אולי ינשוך העכבר. ינשוך,
עוד כאב, כבר כמעט שזה בלתי נסבל,  פצע מזדהם על בשר הזרוע
הלבן והרך, מתפשט לתוך הגוף, עוטף את העצמות, ריקבון וריר
יוצאים מפיו.  יצור מטונף. ינשוך אותו חזרה! אם רק יתקרב לפה,
ינשוך אותו. ישבור אותו.
ממממממנננהההה (חורק, עץ מתענה, ברזל מתאונן) הרעש הפתאומי
מפריע לו. מפריע לו מאד בעיסוקיו החשובים. האור הפתאומי מכאיב
לו. הוא לא יכול לראות דבר. הוא מרגיש את העיניים מאדימות,
אדומות, דם בעיניים, שחור זורם בקמטים מתחתם, קמטים עמוקים.
עמקים חרוכים. הזעה המוכתמת מטיילת לאורכם לאט. הידיים שלו
קצרות מדי למחות אותה. הזיעה ניגרת. אההה! רעש. אור. הדלת
הארורה נפתחה. העכבר ברח אל תוך החושך. דלת מזויינת. עוד שנייה
היה מתקרב לכאן, מתקרב לכסא, ואז, אז היה חובט בו ומשבר אותו,
ומשליך אותו על הקיר, אם רק הגוף המטופש לא היה גוף תינוק, היה
מגיע אליו, היה יוצא מהכסא ומנתץ אותו על הקיר. שוב הוא בוכה,
וכואב, ומזיע, והריר עוד נוטף, והוא נרקב, והאגרופים הקטנים
נקמצים ונפתחים, ואוי האור הארור ולמה הדלת פתוחה, לעזאזל, עוד
קצת רצה לישון, עוד מוקדם ומי זה בכלל נכנס?
  אההה, זו האישה, גלוריה, גדולה, מתנדנדת, הסינר, רוצה לתפוס
לה בחזה. כמה שהוא שונא אותה, את הטיפשה המגושמת, מה היא עושה
כאן בכלל עכשיו, בחדר שלו, שלו! שלו החדר שלו. לה יש את החדר
למעלה, שתישאר שם, שלא תבוא לפה, לחדר שלו, לא שלה, שלו... הוא
מסתכל בעור שלה, ובמעלה הידיים, ובחולצה, ובשיער.
"Chienne! Mechante!" צועק לעברה, קולו צרוד ורטוב, לא רוצה
שתבין "Je te Deteste!"
"את ער" היא עונה לו בקול השקט שלה. שקט, איטי, הוא רוצה לקחת
את האוויר שלה ולשים בריאות שלו "הגיע הזמן שתתגלח".
"אני לא רוצה!" צורח "לכי מפה!"
"אתה צריך להתגלח" אומרת ומתקרבת, בידה סכין, ביד השנייה דלי
המים. פלופ, פלופ, שרים המים כשטיפות מהן ניתזות על הרצפה.
"יהיה לך יותר נח בלי הזיפים".
"לא!" בקולי קולות "לא!" ומנסה לתפוס בחזה הגדול בידו, לא
מצליח, היד התינוקית מפספסת, רק נוגעת במעט ברוך החם, היא
אפילו לא שמה לב "אני לא צריך להתגלח!" היא לא מבינה דבר. היא
טיפשה. פעם ניסה להכתיב לה מכתב שתשלח עבורו לרשויות  :
"אדונים נכבדים,  הכל נרקב ורטוב ומטונף, ואין שום דבר שמת כי
הכל עדיין נרקב, והכל שקרים, ואין אנשים בכלל מסביבי כי כולם
שקרנים וטיפשים ומרשעים, ואני כלוא בכסא שלי, ויש לי גוף שהוא
לא של הראש שלי, וחם פה עכשיו כי היא אף פעם לא פותחת את החלון
כי בחוץ החרקים מחכים לי. נא עשו משהו בנידון, אחרת אאלץ אני
לפעול במקום. גולדברג." אך כשסיים להכתיב וביקש לראות מה כתבה
הראתה לו דף מלא בשרבוטים מטופשים וציורים. אפילו לכתוב אינה
יודעת הטיפשה הנבזית. אולי גם לה יחבר שיר. רגע. והוא כבר אומר
לה אותו בקול חנוק בכי:

לא רוצה להתגלח.
להתגלח.
עם מה?
סכין.
סכין. אימה.
אני רוצה לחתוך אותך.
אני רוצה לנשק לך את הפצעים.  
אדום על אדום. אדם על אדם.

ועדיין היא מתקרבת, לא שמה לב, מנסה לתפוס אותה שוב ולא מצליח.
אלוהים, כמה שהיא גדולה. יכלה לאכול אותו כמעט. להכיל את כולו
בפיה. הרגל הקטנה נשלחת, ודלי המים נשפך. נשפך על הרצפה,
וטיפות קטנות וקרות ניתזות על פניו, ניגרות מזוויות פיו. הא!
המבט שעל פניה משתנה. כועסת. היא כועסת. הוא מחייך אליה.
"Sic Semper Tyrannis! Sic Semper Tyrannis!" הוא צורח. והיא
מזעיפה אליו את פניה.
"גם זה לא יעזור לך הפעם. אתה הולך להתגלח."  
"לא איכפת לך מכלום! מכלום! רק לחתוך אותי את רוצה!" כעס צודק
"את לא עושה כלום, רק מכאיבה לי. תראי כמה שמטונף פה! ותראי
שם, בפינה, ערמה. יש שם ערמה. כל הלילה, מהתקרה, מהחדר שלך,
נפלו דברים. הפלת עלי דברים. שחורים.  ניסיתי להרוג אותי
ועכשיו יש שם ערמה ואני עדיין חי  ולך לא איכפת! והכסא שלי
חורק, ואני רטוב ומלוכלך והחלון סגור ואני רעב! אני שונא אותך!
אני מתעב אותך! בואי, אני רוצה לתפוס אותך. תחבקי אותי."

אבל היא לא שומעת את הקול. על הערימה היא מסתכלת. ונזכרת. כי
את מקורה היא מכירה. אתמול.
  פעם, לפני שלושים ושניים פעמים שלוש מאות שישים וחמישה ימים
(ועוד שמונה ימים עבור שנים מעוברות, ועוד ארבעה ימים נוספים
שחלפו מאז יום הולדתה) נולדה על בקתה לבנה במעלה גבעה ירוקה
בצלו של עץ מיתמר שאת אחד מענפיו, ואת ארבעת הציפורים ששכנו
עליו (אמא ציפורה, ושלושה גוזלים שפרחו) היה ניתן לראות מחלונה
כששכבה במיטתה הרכה. בבקתה הלבנה גרו גם אבא (שהיה כה גדול, עד
שכשעמד ליד המיטה הסתיר את החלון, ואת העץ ואת הציפורים, ואת
השמש, וכל מיטתה נכנסה לצלו) ואמא (שהייתה כה יפה עד שמלאכי
השמיים היו מתחבאים בארון רק כדי לראות אותה, ולפעמים היא
הייתה מפצירה בהם לצאת ולשבת ליד השולחן, אך הם היו ביישנים
מדי), וחתול אפור גדול, ולפעמים ביקר גם הדוד (שהיה אח של אבא
ומטייל למרחקים והיה לו דוב מאולף).
אתמול.
  בוקר אחד יצאה מהבקתה הלבנה, בצלו של העץ הגדול, וירדה
בגבעה הירוקה, וטיילה ביער, אך במהרה איבדה את דרכה, והיער
נהיה חשוך, וחיות הטרף (הזאבים, והאריות, והדובים שאינם
מאולפים, והתפלצים המעופפים, ונחשי הצלליות) החלו עוקבים אחריה
בעדה רעבה, ושבע פעמים נפלה ונחבטה, ושמלתה הפרחונית הוכתמה
בבוץ ובדם,  וזמן רב מאד מאד טעתה ביער החשוך, והיא הייתה
עייפה ורעבה, וצמאה, ומפוחדת.
 לבסוף מצאה היא גבעה אפורה, עשויה אבן עירומה, ובראש הגבעה
עץ גדול, שאין על ענפיו אף לא ציפור אחת, ומתחת לעץ בקתה
שחורה. אבוי! מפחדת היא מהבקתה השחורה, בצלו של העץ חסר
הציפורים, על הגבעה האפורה, אך מפחדת עוד יותר לחזור ליער
החשוך לבדה. כעת גרים בבקתה השחורה מפלצת נוראה, וילדה קטנה,
שמחכה ומחכה לנסיך ליבה שיגיע דרך היער האפל, ויהרוג את חיות
הטרף, ויעלה במעלה הגבעה האפורה, ויכנס בדלת הבקתה השחורה,
יציל אותה מידי המפלצת הנוראה,  ייתן בידה פרח יפה כתפרחת של
יהלומים, ויקח אותה איתו, ומחכה ומחכה ומחכה היא עד עצם היום
הזה.
אתמול.
  אתמול צפתה בשקיעה האדומה והוורודה והכתומה והצהובה,
והזוהרת עד כאב, שהקיפה את ראשה של הבובה הישנה והמרוטה שישבה
על עדן החלון, ולאחר שאחרון הצבעים נטש את חלונה המרובע, סבבה
בחדרה (שמונה צעדים מהחלון למיטה, עשרה מהמיטה לארון) ובדקה.
בובה אחת על עדן החלון ( גבה שעון על הפינה הימנית), ארבע
שמלות בארון, חמישים קלפים מונחים על השידה (לא. ספרה שוב.
חמישים ושניים) עבור השעות הארוכות והמשעממות, לידם המסרק
(צריכה לזכור להסתרק לפני השינה. שבעים ושבע פעמים בצד ימין,
שבעים ושבע פעמים בצד שמאל), לידו קופסא קטנה (בפינה השמאלית
הרחוקה של השידה, קצוותיה מקבילים לדפנות השידה), בתוך הקופסא,
מקופל היטב (לשמונה חלקים שווים) דף שמצאה פעם בספר מזמורים
בכנסייה. פתחה את הדף בזהירות. בעדינות. לא הבינה את פשר
המילים, אבל את שמה זיהתה. Gloria in Exccelsis Deum. וגם משפט
אחר אהבה. Kyrie Eleison. צלילם של המילים מצא חן בעיניה . פעם
חלמה כי אהובה מגיע לעת זריחה, אצבעותיה הוורדרדות של הזריחה
מלטפות את ראשו, וקורא לה כך. Kyrie Eleison, והיא מוותרת על
שמה הישן כי הוא מצא אותה, והיא אינה מי שהייתה אלא אדם חדש.
  פעם. פעם השתכר המפלץ הקטן (לא יודעת היא איך עלה בידו
להשיג משקה משקר) ונפל מכיסאו. וזחל אל הדלת, שהשאירה פתוחה,
זחל בכוחותיו של גופו הקטן, והגיע למדרגות, והחל לזחול
במעליהן, צורח פעם כי הוא אוהב אותה ורוצה אותה, את כולה, רוצה
את גופה. היא עמדה בראש המדרגות, וראתה אותו זוחל, ולא יכלה
שלא לצחוק, לצחוק עד כאב, על כך שיכל כלל לדמיין שהוא מסוגל
לאהוב אותה, את כולה.  
אתמול.
  אתמול בלילה (לאחר שצפתה בשקיעה, ובדקה את חפציה, והסתרקה,
שבעים ושבע פעמים בצד ימין, ושבעים ושבע פעמים בצד שמאל) הלכה
למיטתה (עשרה צעדים מהשידה ליד הארון למיטתה), ונרדמה. אך לא
לזמן רב.
  קמה. בחדר חשוך, וקריר. עדיין לילה, אך בכל זאת קמה. קמה.
מדוע? רעש חרישי, תנועה, שם בפינה, מסתכלת, מתרגלת לחושך, יש
שם מישהו. שוב הרחש. רוח מסיתה לרגע את הוילון, שברירי אור לבן
ורך חודרים לחדר ומאירים אותו. כמה נאה הוא! נסיך הוא לבטח, עם
שיערו הזהוב המטופח, ושפמו המשומן, וכתרו הקטן, וחרבו הנוצצת,
ובגדי המשי השחורים המהודרים, ואפו החד, ועיניו שכולאות את אור
הירח. יושב, בפינה, מקלף דבר מה מבגדיו, ומשליך, אחד אחר השני,
דרך החור הקטן ברצפה. מה הוא מקלף? עלים. עלים שחורים, כמו
בקלפים. מקלף את העלים מבגדיו ומפיל דרך החור. בא להציל אותה!
בא לגאול אותה, נסיכה. בא לקחת אותה מכאן. הוא מסתכל עליה,
והיא מחייכת. היא מחייכת, ועכשיו גם הוא מחייך, מבט חד על
פניו, מעלה אצבע דקה וארוכה ויפה לשפתיו הלבנות ומסמן לה - הס!
היא מהנהנת בראשה. חיוכו גדל, חיוך ארוך וחד. הס ביקש נסיכה,
הוא הגיע, הוא איתה.
  הניחה ראשה שוב על הכר, מחכה לו. מחכה לו שיקח אותה. שיקח
אותה כאן, ומכאן.  ומחכה, ומחכה ומחכה, ונרדמת מחויכת, אך
בבוקר. בבוקר, איה הוא? נסיכה? האם נטשה? האם דמיינה? לא.
הערימה שם, בפינה מעידה שהיה. היה, ועודו, והיא חיכתה לו כל כך
הרבה זמן, תחכה עוד קצת, תסיים לגלח ותחכה עוד קצת. אך חיכתה
היא כל כך הרבה זמן, איה הוא, נסיך ליבה?

ראו! כמה יפה הוא נסיך העלים! כמה אכזר מבטו, כמה חדה חרבו,
כמה מסולסל שפמו, כמה בורקות עיניו! ראו! כמה דק הוא, דק וחד.
איזה קלף הוא נסיך הלבבות. האם חזיתם מימיכם במראה כה שובר
קורע דוקר לב.
קום! קום נסיך העלים! ברח מכלאך הדק!
קול קורא, כבר עידן עידנים.
בוא נסיך, בוא. נסיך לבי, נסיך יפה, נסיך עדין, נסיך אוהב.
אין הכוונה אליו, הכוונה לנסיך אחר.
לא חשוב, נסיך העלים, קום! ברח!
בטח לאחד מאחיו האדומים קורא הקול.
צא! רוץ!
 קפץ. רץ. ברח. נשא רגליו. עזב. ראו כמה מהר הוא קופץ. האך!
רגע אחד בקלף, רגע הבא על רגליו. ברח! אל תשוב! ברח, אין
בכוונתו לחזור לקלף.
בוא נסיך בוא. הצל אותי. גאל אותי. אהוב אותי.
הכוונה לא אליו.
הכוונה לא אליך. שא רגליך! ברח! בורח, רץ, סביב החדר במהירות
הבזק, חומק בין כל המכשולים בגמישות, בדקות, בחדות. לאן יברח?
חשוך בחדר. חשוך וצפוף. במהירות חותך הוא את האפילה.
מהר, נסיך, ברח! התחבא! יתפסו אותך, ירדפו אותך, ידי מלך, ידי
מלכה, עלים שחורים אופפים, יחזיקו בך ויגררו אותך ויחתכו אותך
ויכניסו אותך חזרה. התחבא נסיך. התמזג באפילה. התחפש נסיך.הסר,
השל, השלך את העלים נסיך. חתוך אותם מבגדיך. השאר אותם
מאחוריך. היכן?
שם! חור ברצפה!
רץ, אץ לפינה. מתיישב נסיך. מסתכל נסיך. שולף הסכין מנדנה.
בוחן נסיך. חותך נסיך. מנסר. חחחחת. חחחחת. יורדים העלים.
פלופ. פלופ. נופלים בחור.
ראה, נסיך, שמע, רחש,  לצדך! מסתכל. מסתכלת. הא! פרצוף. עגול.
לבן. עבה. כהה. זוהר. רך. (חחחת. חחחת. פלופ. פלופ. ממשיך לנסר
ולפזר בעודו מסתכל). חתך עבה. פה. מתרחב, עולה. שתי נקודות
אור. עיניים, מתרחבים. אההה, מחייכת. מחייך. מחייכת (חחחת.
פלופ.). מחייך. (חחחת. פלופ.)
נסיך, הזהר! ששששש... מסמן לה באצבע דקה, חדה. הס. (חחחת.)
מעלה מטה, מעלה מטה, עגולה ורכה, עולה ויורדת. מחייך (פלופ),
מחייכת.
רגע. שניים. שלושה. שוקעת. לאט. יורדת עוד ועוד (חחת.), נושקת
לאופק שמיכה, יורדת (פלופ.) נעלמת. נעלמה! איה היא? נעלמה.
עצוב.
המשך נסיך, מהר! ממשיך (חחחת חחחת פלופ פלופ חחת פלופ חחת פלופ
חחפלותפ חפלתותתל. חחפפתתללחחוותתפפתתפפ).
סיימת. ברח! לאן?  
אור, לבן, מאיר. שחור, לבן, שחור, לבן, קצוות. גבולות ישרים
בין עצם לריק. הסתכל, הסתובב, הו ברח נסיך ברח, יתפסו אותך,
יחזירו אותך.
לא. לא יחזור.
ראה! שם! דלת! מלבן ובתוכו חושך. קום! רוץ!
קם. רץ. ממהר. אץ. טס. בורח. נס. אל הדלת דרך הדלת. שנייה אחת
של חושך מסביב ואז.
בום. נתקע. ואז חושך.

קום! אייך? הסתכל סביב. חושך. רסיסי אור דקים. בגדים מסביב.
הסתכל לפניך. קיר. ארון! נכנסת בארון. קום !מהר! אין יותר זמן
לאבד. ברח. צא מהדלת. הסתכל סביב. החדר. אור יום. מיטה. ריקה.
היכן היא?
היכן הסכין נסיך? (חחת, פלופ, חחת, פלופ נזכר)  הייתה על
הרצפה. גם היא אינה. היכן היא (שחורה, קשה, חדה, דקה, יבשה,
בוהקת בלילה)? היכן היא (רכה, עגולה, לבנה, מחייכת)?
אין זמן. הסתכל סביב. דלת. ארון. שידה. מיטה. חלון. עוד דלת.
רוץ! רץ. פתח! פתח. מסדרון! מדרגות. מהר!
רץ, יורד במדרגות (פום, פום, פום, פום, נוקש על העץ הישן).
למטה. רטוב. עבש. ריח מוזר. הא, עוד דלת. פתוחה. מעט אור בוקע
ממנה.
התקרב. הסתכל. לא כך! הזהר. יראו אותך. התחבא.
הנה היא  (גדולה, מעוקלת, זהירה, עור לבן נמתח ומתקפל, איטית,
גבה מסובב)! הנה היא (דקה, משוננת, מחודדת, רטובה, בוהקת,
מונפת. מונפת?)!
מה זה שם?
קטן. ראש גדול. מלוכלך. רטוב. רועש. גועש. מסריח. מרופט.
תזזיתי.
היא מתקרבת (יד מושטת, יד נוגעת), היא מתקרבת (בוהקת באור
החדר).
למי? לדבר הקטן והצועק. אההה. (מתקרבת, ומתקרבת) שונא אותו.
שונא אותו!
האא! צורח בכעס.

איה הוא? עדיין כאן. מחכה לה. אך איה הוא? מתי יבוא? מתי ישא
אותה ויקח אותה עימו. האאא! קריאת התשוקה של אהובה. בא לקחתה,
והיא צוהלת, והיא שמחה, והיא מסתובבת.

הנה היא, שופעת, מרושעת, מתקרבת, הסכין שורקת, חותכת דרך אוויר
מצחין, באה אליו, להכאיב, להוסיף לסבל, והנה יד מתקרבת לפניו,
אההה, ריח, ריחה. רוצה לטעום. תתקרב עוד קצת, תתקרב עוד קצת
היד וישים אותה בפיו. מממהההמממ... האאא! רעש נורא מפלח את
מחשבותיו. כועס הוא, רוגז, מי זה רועש עכשיו? והיא, טיפשה,
מגושמת, מסתובבת, מתנועעת, והסכין מתקרבת מתקרב. אההההה!!!!
נוגעת בלחי לרגע ועוזבת. רגע? נצח! נצח ארוך ונורא. כאב קטן,
עצום, אדום ורוטב. בוכה שוב! שוב! שונא לבכות, אך בוכה שוב.
כאב. טיפשה, זונה, עלובה, מרוטה, חיה רעה, יתפוס אותה, ימרוט
אותה, ינשך אותה, את בשרה, בשרה בפיו.

הנה היא, טיפת דם, כוכב אדום, עגולה ונוצצת, חמה, זורמת. גלוג.
פתאום נופלת. נופלת, ווווווווייייייייי! רק נולדה ופתאום
נופלת. האוויר מכה גלים זעירים בדפנותיה הזעירות. מתעוותת,
משנה צורה, ושוב עגולה. נהדר ליפול, טיפה בודדת בריק עצום,
מוקפת אור, מוקפת צליל, גועשת מבפנים, משחקת במשבי האוויר,
לוכדת בתוכה השתקפויות וצובעת אותם באדום. אדום צוהל, אדום
חופשי. השתקפויות. חומות אדירות ממדים של בשר עטוף בבד.
פרצופים. שלושה. עצומים, כמו כוכבי לכת. כוכב כעוס, כוכב כואב,
וכוכב צוהלת, לרגע משתקפים, אחר כך מתעוותים על פניה, ונעלמים.
כמה נהדר להיות חופשיה בין שמים לבין קרקע. קרקע. פלופ!
ונעלמת.