את סטלה מאריס ואת שפרינצק, אני שומע, בשחור לבן,
או בצבע דהוי של פולארויד בן שלושים וחמש,
בלורית מתולתלת מתנפנפת באוויר בין הערביים של הכרמל,
אולי זה ספטמבר,
איש צעיר מחבק נערה, והיא רכה ומחפשת בחיבוקו ביטחון
אבל הראש שלו במקום אחר
והוא מסתכל למטה, אל צפון המערב, אל הים.
שפרינצק ונווה דוד, נטושות ואדישות,
כאילו איזו יד הרפתקנית לחצה על pause באיזה סתם בין ערביים
בשבעים ואחת
קצת מההילה יישאר תמיד
רחוק ועמום, כמו משהו שכמעט מצליחים להיזכר בו
וקולו של מייק, תמים וטראגי ועם אצבע אחת בשמיים -
על קיר בית אחד, סתם בית,
גראפיטי של חובבים "כאן גר מייק בראנט"
מתחיל להיפרד מחיפה, אני, ולכן
סנטימנטאלי,
הנייד החדש המשוכלל שלי מעיר אותי עם
Rien qu'une larme
ואני שוכב וחולם על החיים החדשים שיהיו לי
לא בחיפה ואני עצוב להיפרד מהעיר הזאת
שהייתה בית לכל כך הרבה פעמים ראשונות שלי,
שנתנה לי סקס ומקום להניח ברכותו את הראש
שהייתה לי מדרכות שוממות ללכת עליהן, לבד, בלילה,
אחרי הגשם, או בקיץ הארוך הארוך של חיפה
שהופך את עור הנערות לברונזה
ואת החלומות שלי לזהב
העיר שנתנה לי אופק לחלום כלפיו,
אופק פתוח מאוזן, לא כמו ביקנעם,
שם הייתי צריך להסתכל אל השמיים כדי לראות את העתיד שלי
בגלל הגבעות
חיפה פתוחה לכל הרוחות
"אני עוזב כי אני חייב ללכת קדימה",
אני אומר לה, כמו לוחש על אוזנה של אהובה שנעזבת
מחמת חלומות גדולים
מנסה לשכנע את עצמי שההליכה לפנים
שווה את הכאב הזה
ומתיר את ידיה החבוקות סביבי
בנופים של הנפש האנושית
ששום מראה לא יכולה לשקף
כמו עיניה
כשאתה מתיר את חיבוקה
ונפרד ממנו - ממנה - תראה - תראה
כמעט נשארת לתמיד.
אני שומע את חיפה בקולו של מייק בראנט
והוא מבשר את הולדתי, ברמב"ם,
תינוק מהורהר שחולם על תהילה
ספרותית, והוא רציני מידי לגילו
בחלוף הזמן
אני מקל ראש
במה שחשוב עד כאב, אולי
ומלטף במבטי את הבתים והאנשים והנמל והגנים
והפרובינציאליות
איש העולם הגדול שנהיה ממני, בטח,
מוכרחים לחייך אפילו שעצוב,
כל נהג מונית ומאמן אישי יודע
ומה עוד אפשר להגיד?
בן חמש צילמו אותי על התותח בגן הזיכרון
ובן עשרים ושלוש נטשה, אלוהית,   באה וישבה עליי
במושב האחורי של האוטו של אבא של שלומי
ובן עשרים ותשע נשקתי את טלי, בפגישה ראשונה שארכה
עשרה חודשים
ואנה
ועכשיו כבר
כמעט מאוחר
וצריך ללכת, הבנאדם
צריך ללכת
תודה.