לא קשה היה לעצור טרמפ על כביש חיפה תל אביב. שתי בחורות
בתחילת שנות העשרים לחייהן
צומת ארלוזורוב, גשם טורדני משהו שלא אילץ אפילו מטריה
להיפתח.

דצמבר 1973. הימים ימי מלחמת יום הכפורים. כל הגברים מגויסים.
אמנם תנועת מכוניות דלילה על הכביש אך האדיבות, הנכונות
לעזור..

"לאן בנות"? - גבר מזדקן בפיג'ו לבנה מוציא ראשו מהחלון.

"אתה מגיע לחיפה? - שאלה

"עד לבת גלים. מתאים לכן?"

עלו בשמחה אל האוטו לפני שהגשם  הפוך למטרד של ממש. שירים
ישראלים מתנגנים ברדיו, הנהג שקוע בנהיגה ושתיהן מתרווחות
מאחור.

עצמה עיניים . הדמעות זלגו מאליהן. כלה צעירה. רק לפני חודשיים
נישאו, שלושה שבועות לפני המלחמה . הספיקו לארוז את החפצים
שלהם , כל אחד מבית הוריו ולהעלות אותם במשאית אל הדירה השכורה
בנווה שאנן שם תכננו לגור כארבע שנים עד שיסיים בעלה את
לימודיו בטכניון.
"בעלה". כמה מוזר. עוד לא התרגלה להתיחס אל אורי כאל בעלה.
חמישה שבועות שהוא כבר מגויס. ירדו לשפלה לחוג עם ההורים את
יום הכיפורים ובבוקר הטלפון.
נקרא להתייצב ליחידה. מפקד סוללה צעיר של תותחי נ"מ שרק השתחרר
לא מכבר משרות קבע. השאיר אותה אצל הורי בעלה ונסע לבסיס בקרבת
מקום. בצהריים חזר. סיפר שמגייסים את כולם והוא ישמור על קשר.
לא סיפר לאן הולך אולי עוד לא ידע, רק לקח את המדים שהיו
מקופלים אצל אמו בארון , חיבק אותה ארוכות, נפרד מהוריו
ואחיותיו ונעלם.
כלה צעירה, בבית הורי בעלה, ללא עבודה, ללא שמץ של מושג מה
עומד לעבור עליה. כך נשארה.

בינתיים הגיעו הגשמים, החורף התגנב לו די במפתיע והיא - כל
בגדיה, כל הספרים, כל רכושם הצעיר שנאסף באהבה לקראת חייהם
החדשים - ללא מעיל אפילו. הכל בארגזים בדירה השכורה. ביקשה
מחברתה הטובה  שתעלה עמה לחיפה על מנת לקחת לפחות כמה בגדי
חורף שהיו נחוצים לה. איש לא ידע עד מתי תשאר בשפלה, מתי יגיעו
לחיפה. שנת הלימודים כבר נפתחה אבל בעלה היה מגוייס.
לא ידעה אז שחצי שנה תחלוף עד שיחזור.
לא ידעה אם יחזור וכיצד.
חרושת הסיפורים כבר החלה להסתובב בעיר על כלות צעירות שחתניהן
נהרגו בימים הראשונים למלחמה ועכשיו נותרו כלות/אלמנות.
סילקה את המחשבה הזו ממוחה. אורי שלה יחזור והם יחלו את חייהם
המשותפים בדיוק כפי שתכננו.

לא יכלה לשכוח את החודש הראשון מאז גיוסו. לא שמעה ממנו מילה.
כעבור שבועיים החלו להגיע טלפונים עם דשי"ם מחבריו שיצאו
לחופשה ראשונה. ממנו לא שמעו דבר. אבא שלו היה בטוח שבנו שוכב
פצוע באחד מבתי החולים וכפי שהוא מכיר אותו, לא הודיע לנו דבר
כדי שלא נדאג.
בשבוע הרביעי כשהגיע טלפון ובו דרישת שלום כבר לא יכלה להתאפק
יותר וביקשה למסור למפקד, שאת שמו לא ידעה, שהיא דורשת לשמוע
את קולו של אורי אם לא לראותו בעצמה.
לימים התברר ששוחחה עם סגנו של בעלה שהבין שכבר אי אפשר לדחות
את החופשה של המפקד, שתמיד טובת חייליו קדמה לטובתו האישית
ואמר לו:
"סע הביתה. בבית כבר לא מאמינים שאתה בסדר".

את הטלפון שהגיע למחרת בערב לא תשכח לעולם.
צלצל. זה היה הוא. אמר שהגיע למחנה בסירקין ושנבוא לקחת אותו
הביתה.
אביו נשאר קפוא על מקומו, לא מאמין למשמע צעקותיה, מאיצה בו
לקחת את האוטו ולנסוע למחנה להביא את החייל שלהם.

לבוש באוברול של טנקיסיטים, רזה, זקן עבות מעטר את פניו - לא
זיהתה אותה בהתחלה.
זינקה מהמכונית אליו, למשש האם זה באמת הוא. החיבוק לבטח רק
שלו היה.

ומאז חלף כבר חודש. סיפר שחצה את התעלה עם הצליחה הראשונה. היה
מתעורר בלילה בבעתה
צועק משהו, מחבק אותה חזק ונרדם שוב.
לימים סיפר לה על מחזות הזוועה של חבריו שנהרגו, על תפקידו
כמפקד צעיר להחזיק אנשי מילואים בערנות על מנת שלא יתמוטטו, על
בעיות של משפחות חייליו שהחלו לצוץ עם התארכות זמן המילואים.
על ביעותי הלילה שלו.

חצי שנה היה מגויס. כשהשתחרר עלו לחיפה. הדירה חיכתה להם.
פירקו יחד את הארגזים, סידרו את הספרים על המדפים, את הכלים
ומתנות החתונה סידרו בארונות (3 סיפולוקסים ), עלו לטכניון
לסדר מערכת לימודים והתחילו את חייהם בדירה הראשונה הקטנה הזו
שלא היתה אפילו שלהם.
זה היה הבית הראשון.
ובית הוא המקום בו אתה מתחיל חיים חדשים, עם חלומות במיטה חדשה
על סדינים חדשים. הבית הראשון זה המקום בו רוקמים את שמיכת
הטלאים עם סיפור החיים הכי בנאלי, הכי רומנטי, הכי תמים.
זה היה הבית הראשון שלי.

כשחזרנו מחיפה כעבור 4 שנים ארזנו בארגזים את כל הדברים שהיו
שלנו, אבל את הסיפורים שספגו הקירות, את הלחישות והחלומות הכי
פרטיים שלנו - השארנו שם.
אי אפשר לארוז חיים בתוך ארגזים. רק חפצים.
ובית זה החיים שבין קירותיו.