היינו שלושה.
לאחד היה כבד מאותגר.
לשני, נפש, שצריכה תיחזוק בכדורים.
השלישי היה סתם חולה כרוני.
והרופא אמר לשלושתינו   שאסור לשתות.
אך מכיוון שאומרים שהזמן מרפא, לא חששנו, המשכנו, רק שעם
הזמן, הלגימות הפכו לקטנות ולמהוססות יותר.
הזמן לא מרפא, הזמן נעלם ומתכנן בשפלות להעביר אותנו מהישות
לאינות.
ככל יכולתי אני מנסה לדחוף אותו אחורה.
פעם שתינו רק בירה, בדרך-כלל גולדסטאר.
אחר-כל התחלנו להתמקצע בבירות, למדנו למשל, שגינס יש לשתות רק
חם, או להכיר ממבחר הבירות הבלגיות והצ'כיות.
ואז החל העניין ביין...
בטיולים בעולם   - סנגריות ואוזו נשפכו חופשי.
עכשיו גלשנו לוויסקי, וויסקי זול, כי אחרי הכל - אנחנו שלושה
משוררים.
צועדים כלא מאמינים ברחובותיה הקרים של העיר הזאת.
סיבוב ברים?
אחרי (כמעט) עשרים שנה?
מנסים בהצלחה מפתיעה להתאים את הדמויות של עצמינו, לסיפור הזה
שאנחנו קוראים כל החיים שלנו.
כי שתיינים אמיתיים, יודעים לתת לזמן הזה פייט אמיתי.

שיר-סיפור זה מוקדש למי שהיינו.