אתה יודע, שכל יום אני יושבת
וסופרת ת'שעות, לפעמים גם ת'דקות
עד שיעבור, עד שכבר אפסיק לספור
אבל אתה יודע, יש כל כך הרבה שעות ביום
וכל כך הרבה ימים, שאני יושבת וסופרת
ועוד ימים שמחכים לי גם בדרך
אבל בינתיים מתחילה גם עוד תחושה
שאין יותר למה לספור
ברגעים האלו, שנאבד האור
ואז אני כבר לא יושבת וסופרת
רק יושבת לבד, בחושך
מחפשת את האור
לפעמים מדליקה מנורה קטנה
שתתן לי קצת תקווה
עד ששוב אתחיל לספור
ולא, אני כבר לא רוצה שתדע איך זה מרגיש
לא רוצה שאף אחד ידע
כי מה אתם עשיתם רע?
אז לא תרגישו, לא תבינו
לא נורא...
כי מה אתם עשיתם רע?
אני אנסה לחייך, אני מבטיחה
תאמין לי, גם אני רוצה
למה שלא ארצה?
פשוט לא ידעתי שיהיה כל כך קשה
לשבת ולספור
מי ידע שזה יהיה כל כך קשה?
כל יום לשבת ולספור
עד שאראה שוב את האור...