אני אוהבת להקשיב לצלילים שבמוזיקה
שהם חודרים חזק לתוך הלב
בדיוק כמו הכאב
אבל עדיף כאב כזה
כי הכאב הזה עובר, לא כמו האחר
הכאב הזה נעלם, שהמוזיקה נגמרת
והכאב האחר, הוא נשאר
ונעלם רק עם הזמן
רק עם הזמן

ואני מחכה, אני פה נשארת
מחכה
אבל הזמן הקצר הזה מרגיש כמו נצח
זה לא נגמר, מרוב שקשה
כך זה נראה
למרות שזה ידוע, שבסוף זה יגמר
למרות זאת, קשה להתגבר

ובנתיים, שאני מחכה
אני מסתכלת על כולם, קצת במבוכה
וחושבת, למה עלי אי אפשר אף פעם קצת ללמוד?
למה פעם אחת העולם לא יכול במקומי לעמוד?
רק ככה הוא יבין, אולי
או אולי זה כבר אבוד
ורגשותינו הן לחוד

ותדעו, אני לא מכאיבה לעצמי כמו שזה נראה
ובטח לא כדי שיכאב
רק לפעמים, לראות אם ליבי עדיין מרגיש
עד כמה הוא רגיש
והוא כל כך רגיש, כל כך רגיש
שלפעמים, הוא לא מרגיש כבר כלום...