לחפש את הראש שלך בין אנשים שמחכים

בשדה התעופה בוינה

לחבק אותך אחרי כל כך הרבה זמן
שלא נגעתי
שלא הרגשתי
שכבר שכחתי איך הריח שלך חזק
כשאתה לא מתקלח
ואיך אני אוהבת את זה.

להסתכל לתוך העיניים שלך,
ואתה לא מבין למה אני כל כך דרמטית
ולמה אני בוכה
ואיך אני תמיד חייבת לעשות פאדיחות של דמעות ליד כולם.

ואתה מחייך,
ואני אף פעם לא יודעת אם זה מפריע לך או שזה בעצם מחמיא ולעולם
לא תודה בזה.

ולהסביר לך שבעצם התכוונתי לפואנטה אחרת ושלא הבנת אותי, שוב
בגלל פערי תרבות.

ואיך אנחנו מתווכחים שאתה תמיד חייב להתארגן לאט ואנחנו
מאחרים.
ולהסביר לך כמה זה חשוב שתבוא לפגוש את ההורים שלי דווקא בשבת
הזו.

ושאתה קופץ עליי בהפתעה באמצע השינה עם ריח של אלכוהול מלילה
עם חברים, אבל לילה של חברים בתל אביב.

לחזור הביתה, ואתה פה מול המחשב ואני כועסת שלא עשית כלים או
לפחות סידרת את החדר.
וכשאתה בא בשרות באמצע השבת ואני שונאת להזיז את עצמי מהמיטה
אבל באה לקחת אותך מהצומת.
לדעת שמחר בטוח תהיה פה ולחשוב שקצת נמאס לי מהשגרה הזו
ושלפעמים באמת זה מעיק עליי.


וגם לשדה התעופה בוינה.


אני מתגעגעת.