קונספירציית הקיום! 1Part  

מתוח, אני מביט שוב בעינך כמתוך חלום, אני הוזה או שזה באמת
אתה?
פעם נוספת מפיץ בי את השיכולים שלך.
איך שהדברים שונים מאז, איך שהכל מתגמד בהערכה גסה למה שאני
עובר עם עצמי אחרי שעברתי אותך.
ישבתי לי שם בפינה חשוכה עם עצמי, מביט לכל הצדדים אבל עדיין
לא רואה כלום, עדיין לא מעכל שהחלל הוא בעצם חלל שלי, שהתהום
שנפערה היא אני, פשוט אני עם כל היתרונות שבכך והמוני החסרונות
שמפיצות בתוכי את כל הפעמים שכל כך רציתי אבל לא אפשרתי לעצמי,
או שמא קונספירציית הקיום פועמת בתוכי, מכלה בי כל יכולת
להתאים את עצמי אל הכלל הקונבנציונלי, לרמז על פשטות כעל פתרון
ולמשוך הלאה אל הפעם הבאה שאתקל בעצמי. שום דבר לא בורח ממני
אלה רק נסוג אל אסטרטגיה חדשה, ממוקדת יותר נגד האפשרות היחידה
שיש בידי, האושר!
כשאני נמוג אל עצמי אני יכול לראות את אלפי ההיבטים שמתוכי מה
שנקרא אובייקטיביות, זה מבלבל ומוביל אותי אל אותו עצב אצור
שבתוכי המחכה לרגע השברירי הזה בו יוכל לפרוץ מתוכי ולהציף את
חיי, ועל מה בעצם כל העצב אני שואל את עצמי תקופות, שואל
ומתבלבל, שואל ונסוג אל אלפי זיכרונות שמציפות אותי מחשבה אחר
מחשבה, מאפשרות לי לפשפש שם לעוד רגע לא מוגדר וכך מוכיחות לי
שאין לי יד בדבר וכל מה שנותר לי זה פשוט לזרום עם המצב ולאפשר
דריכות מספקת על מנת שאוכל אולי לצפות את הפעם הבאה שבה אנסה
לשנות משהו שלא נדון לשינוי, שלא בנוי באופן שבו אפשר לשנות
אותו.
חשיבה מצומצמת מכלה דרכים לאופטימליות בין אישית ואני שרואה
הכל ולא כלום כאחד לא מתאפשר תחת מצב של חשיבה מצומצמת, לא
יכול להבין איך הפחד מכלה את יכולת הפעולה ומצמצם את המצב
למינימום שניתן וחוסר היכולת לראות את המרווח הנתון בכל פעולה
שלנו מביס אותי אל תוך העצמי הלא בשל שבי, שולח אותי אל עוד
אלפי פעמים שידעתי אך לא הייתה באפשרותי למצוא נחלה בשילוב של
שתי מחשבות שיעברו תחת אותה כותרת "זרימה".
זה גורם לי לאבד את עצמי כל פעם מחדש, זה גורם לי להפסיק
להאמין במה שטבוע בי בכזאת קנאות, אין יכולת אחרת פרט לכך
ש"אני יודע מה נכון" אך המלחמה הלא מתכלה מול עצמי מביאה אותי
אל המבוי הסתום הבא.
זה מתסכל לעיתים לדעת שזה פשוט עבר, כחלק מקונספירציית היום
יום שאנו חווים ואולי לא טורחים לכנותה בשמה האמיתי.
לא מחפשים את הנתונים אלה רק מודעים לתוצר הסופי ולפיו קובעים
את המהלך הבא.
באותו יום ידעתי שאני עלול לאבד את עצמי, ידעתי זאת לפי כל
הסימנים שמביאים אותי לרעוד לפני שאני מביע את עצמי באופן שלא
תואם את מה שאמור לקרות, שלא מביע את האמת של עצמי מולי ומערפל
בי את כל המחשבות הנכונות.
אני ידעתי כמעט כל הזמן שזה לא אתה, ידעתי והמשכתי לצפות בך
מכלה את המתווה בינינו, ידעתי ונתתי לך להוביל אותי אל מה
שהתברר לאחר מכן כאבדון של המציאות וייסום כל מה שלא האמנתי בו
וזה זרק אותי מרחק אלפי קילומטרים מן האמונה הבסיסית שבי, מן
המחשבה הנקיה שכל מה שיש הוא נתון חיובי עד שאנו הופכים אותו
אחר עם חוסר היכולת שלנו להשלים עם מה שלא תואם את הציפיות
שלנו, ואז נכנס לפעולה היקום השומר בקנאות על זכותו לפעולה
רנדומלית ללא שיוך הפרט למצב אלה פשוט בזיקוק מוחלט לרגע הנתון
וללא ניתוח של הדברים כדי צידוד בצד מסוים, כשזה מביע מתוכי את
מצב הצבירה החדש שאני מתעלם ממנו רק כדי למשוך את עצמי עם
המציאות הקיימת לעוד רגע דקיק אחד ועוד אחד ועוד...
הבטתי בך כששכנעת אותי שזה מה שצריך כדי להמשיך את הזרימה
שמצויה בתוכנו ואני ללא יאות חשבתי בדיוק כמוך, אני שופך אל
תוך עצמי את אותו יהלום ואחריו נזרקים הנוזלים, הם מביאים אותו
למקום ממנו אין חזרה ואותי אל מקום שבו אין סליחה, אין חרטה,
יש רק את אותו הרגע ואני שהוזה מתוכי את אלפי האפשרויות של
להיות לידך מחפש בתוכי עוד תרוץ למה, למה אני רוצה כל כך, למה
אני לא מסוגל להמציא את הלא שיגן עלי מפניך, אותו רגע שבו אני
מתחיל להמריא את הנפש שלי זה בדיוק אותו הרגע שהמוזיקה כל כך
צורמת, היא מאבדת את התאום עם עצמה והופכת לאט לצלולה יותר
ויותר עד שאני מסוגל להביט בה ולחוש את הקסם שעליו כולם
מדברים, אותו המגע האפוף שבא חציו ממך וחלקו מהנגיעות הקצובות
של ההדף שיוצא מתוך עצמי כשאני שומע את זה קרוב יותר ויותר.
אני מביט סביבי ושוב אותה הידיעה שאני תלוש מאיזה כוכב שבו לא
מבינים את המשמעות של מה שמבטאים יושבי החצר הזאת שנקראת כדור
הארץ ואני כל כך שונה, מבפנים אני מרגיש את המחשבות שלך ואני
יודע שאם אומר מילה אני מחוץ למשחק, אם ייוודע לך שאני חושב
אתה אורז וזז.
ואני מביט אל תוך העצמי החדש שנוצר תחת התנאים הבאים ומבין
שאולי אפילו אין חזרה וכל מה שהכרתי עד כה יכול להעלם בכל רגע
נתון לא בגלל שהוא לא יהיה קיים עוד אלה בגלל שזה אני שמיציתי
את הרגע אבל נשארתי בו לעוד כמה זמן.
אולי זה מתחלף כשהכל נגמר ואז אתה יכול לראות את הרגע
במערומיו, כך אולי יכולתי לנתח את זה חד יותר, לזקק את התפאורה
ולהבין מבפנים מה הכוונה לכל המילים האלה שמתפזרות סביבי, איך
יכול להיות שבסופו של דבר אף אחד לא תופס אותן ברצינות ומה
שיותר מעניין זה אם הם יודעים מה שהם מבטאים כשהם אומרים את זה
.
לא ידעתי אם להישאר לידך או לזוז, אם להביט בך או לעצום את
עיניי לכמה רגעים כדי שאוכל לפקוח אותם שוב ולראות לאן הגענו,
זה הפחד שתפס אותי לא מוכן וגרם לי לכל הרגשות האלו, פתח בי
מעברים אל מקומות שאולי לא רציתי להגיע אליהם וכמו אותו ילד
שעוצם עיניים בטוח שמאחורי ארגז המשחקים עומדת המפלצת ורק מחכה
שהיא תתגלה, כי אז תגיע גם הלגיטימציה שלה לצאת מן המחבוא
ולהטיל את האימה סביבה, כך עצמתי את עיניי מחכה לשמוע את השקט,
מחכה שמשהו אכזרי יעטוף אותי כבר בידיו שאוכל להרגיש את התפרים
ננעצים בי ומושכים אותי אל הרגע הבא.
הזרמים שגעו אותי והביאו את המחשבה שאולי זה פשוט לא אמיתי
ואני פשוט חולם, הנה עוד רגע אני מתעורר פותח את עיניי ואני
שוב בטוח, שוב רודף אחרי צלי במקומות שהשמש שם מאירה ולא מחממת
עד כדי מותשות של המוח, מעבדת בך את המחשבות כך שתהיה חייב
לתהות, תהייה חייב לשדר הבנה כי אם לא תבין אין מי שיסביר לך
ואז אתה נשאר מאחור, "אל תאבד את התמימות" אני שומע את עצמי
לוחש לי עמוק עמוק בפנים, "אל תשכך, זה בסדר לא להבין".
אני מאפשר לעצמי פסיביות, מתאר את הנקודה המדויקת שבה אני נשבר
ומסמן שם איקס, אולי אני עוד אצטרך לחזור לכאן אני תוהה ונמשך
אחר הרגש הבא.


רום