שתיקה. היא יושבת מולו, והוא יושב מולה. שתיקה ערפילית מכסה את
חלל החדר, מקיר, לקיר, לקיר, לקיר, מהרצפה לתקרה, ובחזרה. כל
נשימה נשמעת כאילו זו האחרונה. כאילו אין יותר כלום- הכל דחוס
וריק מבפנים. כל נשימה היא נסיון אחרון לגרד שארית אחרונה של
חיי מהגופות הגוססות האלה, שבוהות ביחד, באותה נקודה, מעבר
לחזה, עמוק יותר, כואב יותר.
הכאב הזה, שחודר מתחת לעור, אוכל אותנו מבחוץ, במפנים- ולא
מוותרים; איך שנינו ישבנו שם, קרענו את עצמנו לגזרים- ואף לא
דמעה אחת נשפכה! הזמן עובר לאט, ונדמה שהנצח לעולם לא יבוא,
ותמיד נישאר ככה, באותה הבועה- באותו השיגעון, ואני מרגישה
ממוסמרת לספה, מדממת מהידיים והרגליים.
נקישה אחת זהירה, מתלבטת, ואז עוד אחת, כבר מלאת ביטחון,
נישמעה בדלת. צריך לקום, צריך ללכת, צריך לעזוב את המקום
המקולל הזה, אני ממלמלת ברגע שיואב הסיט את עיניו- רק לרגע,
לשבריר שניה- כדי לראות מי זה שמעיז להפר את האיזון הדק ששורר
בחדר, ושובר את השתיקה. שקמתי היה כבר מאוחר מדי. הכל נהרס.
מלמלתי שלום חפוז, כאילו שלא ניתראה עוד לעולם, סוף של תקופה,
ואז עזבתי, אותו, בלעדיו, דרך הדלת האחורית, לחצר שלא הכרתי-
אולי כמעט כמו שלא הכרתי אותו.
לא ידעתי אם אשוב ואראה אותו, אז טמנתי בחצר את שארית אהבתינו-
פסלון קטן שיואב קנה לי בטיול הגדול שלו לארה"ב, למרות כל מה
שקרה, פסלון קטן של איילה- יפה ועדינה, אמר שהיא הזכירה לו
אותי. הרגשתי ערומה, חשופה לאור חדש שלא הכרתי, ואז הרגשתי גל
חדש של חופש עוטף אותי מכל הכיוונים, מחפש דרך לחדור לתוכי,
להציף את עורקי. הקמתי לנו מצבה, והייתי בדרך להמשך חיי.
הייתי עוד פעם אחת בחיי שהרגשתי אותו כאב כמו אז- ביום שראיתי
אותו בפעם האחרונה. זה היה ביום, שצרחות העולם התגמדו מול חיי,
היום שבו פגשתי אותו בפעם הראושנה.
אני הייתי ילדה קטנה, שעוד לא מלאו לה 17 שנה, שבורה והרוסה.
והוא היה שם, בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון, כדי לאסוף את
החלקים. בארבע בבוקר שוטטתי ברחובות חיפה, בלי מטרה, בלי עתיד,
בלי הווה- רק עבר, שירדוף אותי לשארית חיי. פתאום עוצרת ליידי
מכונית (לאן הוא נוסע בשעות כאלה?). החלון לאט לאט נפתח ומתוכו
מתגלה מול עיניי חיוך מיסתורי ואמר "אל תבכי ילדה, תמיד אפשר
להתחיל מהתחלה, ליצור עולם חדש". היהירות הזאת, כאילו הוא יודע
הכל, את כל העבר שלי (מבעד לבגדים) איך הוא קרא אותי, הבין
אותי מהשניה הראשונה- בדיוק מה שאני צריכה- בלי שאמרתי מילה.
"לאן את צריכה?" הוא שאך, ועניתי לו בחיוך מאולץ "לשום מקום,
לשם אני צריכה". הוא חייך במבט אוהד, "אני אקח אותך לשם אם
תסבירי לי איך מגיעים, אני לא כל-כך מתמצה בחיפה". חייכתי,
ובלי לדעת לאן זה מוביל- נכנסתי לאוטו, והתחלנו לסוע לכיוון
השום מקום.
בסופה של נסיעה מלאת שתיקות והבנה, הגענו לבית שלו- ובלי
היסוס, פתחתי את הדלת כניסה, נכנסתי, בדקתי את הטריטוריה שלי,
והתיישבתי על הספה שעשוייה מעור שחור (זה אומר משהו על הבן
אדם?). שמעתי קול עמום מהמטבח צועק "את רוצה משהו לשתות? קולה,
מיץ, מים, וודקה, אולי קצת יין?: חשבתי, כמה זה נחמד, לדעת שיש
לפניך כל-כך הרבה אפשרויות, וכל מה שאתה צריך לעשות זה להחליט-
לפי אינסטינקטים זמניים בלבד! "אני לא צמאה", עניתי בקול חלש,
שמאוחר יותר התברר שהוא לא שמע, כשנכנס לסלון עם שתי כוסות יין
"את שותה, נכון?" חייכתי, (בת כמה הוא חושב שאני?) לקחתי את
הכוס, והוא התיישב על הכורסא, שתואמת לספה.
"את צריכה מקום לישון? יש לי חדר אורחים אם את רוצה, וזה לא
טרחה, באמת." זה אחד מהדברים שאני אוהבת, אהבתי בו. תמיד יודע
בדיוק מה להגיד, ומתי להגיד אותו, בלי לשאול שאלות מיותרות.
"כן" עניתי, בחצי צניות וחצי רצינות, "אם זה בסדר מצד
אישתך..." הוא הנהן ואמר "אני לא חושב שתהייה לה בעיה עם זה,
היא בוגדת בי כרגע עם הספר", צחקק, "נאי לא נשוי." "תודה".
הלכתי להתקלח, לשטוף את עצמי מהחיים הקודמים, לתת להתחלה חדשה-
משמעות חדשה, מלאה. כשיצאתי מהמקחלת, עטופה במגבת ענקית בצבע
שחור, ניראת כמו ילדה קטנה שמתכסת במעיל של אבא שייגן עליה
מהגשם, הייתה לי כבר מיטה מוצעת, סדין, שמיכה, כרית, בוקסר
וחולצה שלו (בטח כדי שיהיה לי נוח בלילה). בלי להגיד עוד מילה,
ליטף את שערי הרטוב, נשק לי על המצח ומאר" מעכשיו הכל יהיה
בסדר". הכל היה ניראה טבעי כל-כך, כאילו הכרנו כבר שנים,
וכששכבתי במיטה, והרחתי את הריח שלו מציף אותי, חיבקתי את
החולצה, ואת עצמי, ועצמתי את העיניים בידיעה- שמחר יבוא-
ומעכשיו, הכל יהיה בסדר.
למחרת בבוקר קמתי בבהלה, כאילו שכחתי משהו מאחור, ואולי מאוחר
מדי לחזור, אבל מהר מאד הרגעתי את עצמי במחשבה שאני בטוחה
עכשיו, בזרועות גבר שאני אפילו לא יודעת את שמו... הלכתי למטבח
לקחת לי כוס קפב, והוא עמד שם בתחתונים (הוא בטח לא רגיל
שמסתובבות לו בנות בבית), הסתובב אלי ואמר "ערב טוב, חולמת
קטנה". "ערב טוב? מה השעה?" שאלתי והפניתי את ראשי לחלון. "כבר
שבע בערב, ישנת טוב, עם חיוך על הפנים- כמו פיה אמיתית." כל
המחמאות הקטנות האלב, הרמיזות שלו- תמיד רק סיקרנו אותי יותר-
איפה זה משאיר אותי?
בלילה יצאנו לטיילת., לראות את הנוף. "יואב", אמרתי (מצאתי
אצלו בחדר כרטיס ביקור עם השם שלו, וככה גם גיליתי שהוא מעצב
פנים, מה שמסביר את הדירה המסוגננת), איך אתה יכול להפסיק את
השיגרה, לעצור את החיים שלך, בשביל ילדה שאתה אפילו לא מכיר,
אפילו לא יודע את שמה...?" יואב הביט בי במבט, שרק היום הבנתי
כמה עצב היה אגור בפנים, איך הכל השתנה חמש דקות קודם לכן,
"אין טעם לבזבז את החיים אל "מה היה קורה אם". צריך לעשות סדר
עדיפויות. ואת, את ניראת כאילו היית יכולה להכנס לראש הרשימה
שלי." כמו נער על סף בגרות, מנסה להגיד כל משפט, שיכניס אותו
פנימה. "יובל" אמרתי, בנסיון להכניס מילה בין כל הדיבורים
(הגדולים מדי) על החיים. "מה יובל?" הוא שאל בפליאה. "יובל-
ככה קוראים לי- יובל". הוא חייך (הוא אמר לי אחר כך- שככה הוא
היה קורא לבת שלו, כשתהייה לו אחת, הוא נורא אוהב את השם) וככה
עמדנו שם, ישבנו שם (יותר מאוחר גם שכבנו שם), עד שאור הירח
הציף את עיניינו, ומילא את נפשנו בעננים של עייפות, ופרשנו כל
אחד לדרכו, אני לחדר האורחים והוא לחדרו.
כך הימים עברו. אני הייתי קמה בבוקר, ארוחת הבוקר היתה כבר
מונחת על השולחן במטבח, הוא היה יוצא לעבודה, בזמן שאני הייתי
לומדת מספרים שהוא שנה לי בחנות לספרים משומשים (לבית ספר לא
חלמתי אפילו ללכת), וכל יום בערב היינו עושים משהו אחר- פעם
היינו הולכים לסרט (הצגה לילית), היינו מטיילים על החוף, או
בטיילת, היינו משוטטים ברחובותת הקרים- מנסים להתרחק כמה שיותר
מהאמת, ובכל פניה- לאבד יותר את הדרך חזרה.
נסענו ביום שלישי למסיבה אצל חבר שלו. אנ הרגשתי שזה צע ד גדול
ביחסים שלנו (איך אפשר להגדיר את היחסים בינינו?). הוא קנה לי
שמלה. הוא אמר שזה חשוב שאני אראה מאושרת, בטוחה בעצמי. אז
חייכתי כל הערב. פחדתי לפתוח את הפה, ופחדתי שאם אני לא אפתח
אותו- הוא ישאר סגור לנצח. הרגשתי כל הזמן הזה כמו תמונה
במוזיאון, תלוייה לראווה על הקיר, קפואה, ריקה, בלי מילים-
וכולם עומדים ומסתכלים, ומבקרים. אז שתיתי. שתיתי הרבה, ומהכל.
יואב לא כל-כך שם לב, הוא היה עסוק בלדבר על עבודה עם כמה
חברים, זה היה חבר שלו, אבי, שדאג שתהייה לי ביד כוס שתייה כל
הזמן. אי אפשר להגיד בכנות שזאת הייתי הפעם הראשונה ששתיתי
(בכיתה ז' במסיבת כיתה השתכרנו כולם), אבל אחרי כמה הקפצות
התחלתי להרגיש רע, אז עברתי לשבת ליד יואב, והשענתי את הראש על
הברכיים שלו.
"את בסדר?" הוא שאל. הוא ניראה קצת מודאג, היה אפשר ליראות
קמטים קטני על המצח שלו (שמסמלים זיקנה?). "איפה השירותים?"
שאלתי. הרגשתי שכל רגע עכשיו אני מקיאה, על כולם, על החליפות
המפוארות, תינוקת בת 16 שלא יודעת לשתות, במסיבת תה של גדולים.
אז רצתי לשירותים, יואב אחרי, אבל אני לא יכולה לראות אותו
עכשיו, צריכה רגע לעצמי, לחשוב, וטרקתי את הדלת.
רגע לאחר מכן הקאתי לאסלה המצוחצחת את כל מה שנישאר ממני באותו
הערב, אולי חטאתי את עצמי מבפנים. שטפתי פנים בידיים רועדות,
ונעמדתי מול המראה. זה מפחיד, שאפילו אני, שמכירה את עצמי הכי
טוב מכולם (מי זה עוד יכול להיות?) לא יכול לקרוא את עצמי.
הסתכלתי על עצמי, מסתכלת על עצמי, ובאמצע אין כלום, אין אפילו
מילים שימלאו את החלל. דמעה אחת קטנה ירדה לי מהעין השמאלית,
מטפטפת החוצה, כאילו שהיא מנסה לברוח מהגוף- ולא ידעתי איך
אפשר לעזור, איך אפשר לשנות. (ואם אני לא יכולה, אז מי כן?)
יואב דפק בדלת, כמו מטורף, דורש, מתחנן שאני אתן לו להכנס,
לראות אם אני בסדר, ואיך הוא יכול לעזור. בתיישבתי על האסלה,
עם הארש בין הידיים, וחיכיתי. עד היום אני לא יודעת למה
חיכיתי, אבל בבוקר התעוררתי, עדיין בשירותים, שרועה בתוך
האמבטיה (בתנוחה מפתה), והרגשתי כאילו הראש שלי הולך להתנתק לי
מהגוף ולהתפוצץ בלי רחמים בחלל השירותים. פתחתי את הדלת,
וגיליתי את יואב שוכב שם, כל-כך שליו, כאילו מת בשנתו והשאיר
אותי לבד מול כל העולם. נישכבתי ליידו, וליטפתי אותו בעדינות,
כמו מנסה להחדיר בו חיים במגע. הוא התעורר, לא אמר מילה, ורק
הביט בי בעיניו היפות, וידעתי שבאותו הרגע הוא הרגיש קרבה
עצומה בין הנפש שלי, לנפש שלו. "דאגתי לך אתמול נורא". כשאמר
את זה, הרגשתי את החוסר אונים שהוא הרגיש אתמול מחוץ לדלת של
השירותים, נעול בחוץ בלי שום דרך לחדור פנימה, ולחבק אותי עד
שאצעק. חזרנו הביתה ברגל, מחובקים, ושנינו ידענו שיש בינינו
חוט דק, שצורר את חייו בחיי, קשר אחר קשר, ולא משאיר שום מקום
לדימיון, שמכאן- כבר אין דרך חזרה.
שבוע אחרי זה, יואב אסף אותי מהבית אחרי העבודה, הוציא אלף
חמש מאות שקל מהבנק, ואמר שהולכים לעשות קניות. הלכנו לגראנד
קניון, קניון גדול עם שם גדול, מלא בחניות חדשות, פירמות וזבל
שקונים במחיר מופרז. "אנחנו מחפשים משהו מסוים?" שאלתי אחרי
שהוא גרר אותי ברחבי הקניון, סוקר חניות במבט חטוף, וממשיך
בחיפוש. "כן, אנחנו מחפשים בגד שהוא את. בגד שהוא לקחת אותך,
לדחוס אותך לגליל בד ארוך, כל הנשמה שלך חוטים, והבגד שנתפר
יוצר יובל חדשה, מיוחדת במינה." חשבתי בלב, שזה הדבר הכי יפה
שמישהו אי פעם אמר לי (באמת!), ורציתי להגיב, אבל במקום רק
חייכתי, והלכתי קצת יותר מהר, כדי להדביק את צעדיו הגדולים.
"כאן!". יואב נעצר ליד חנות קטנה ומיוחדת. הוא העיף מבט
במדפים, בחר כמה בגדים- שתי חצאיות, שמלה, כמה חולצות
ומכנסיים, ושלח אותי לתא הלבשה. ריח החולצות הצבעוניות,
החדשות, היה כמו ריח פריחה באביב, ולא היה איכפת לי להיות כמו
הברבי שלו, להתלבש ולהתפשט רק בשבילו. אז יצאתי החוצה מהחדר
הלבשה, עם חולצה בצבע סגול בהיר, וחצאית שחורה, שהגיעה לי עד
הברכיים. עשיתי סיבוב, כמו גדולה- שיראה, שירצה לגעת, לחבק.
הוא לא אמר כלום, אבל עיניו הסגירו אותו. הוא היה המום מהיופי
שנשקף אליו מהיצור המסמורטט שאסף מן האשפתות, רק כמה שבועות
קודם לכן. כך מדדתי, בגד בגד, חלק הוא מבטל (אף פעם לא בגלל
המחיר) וחלק ישר לוקח ושם ליד הקופה, על הדלפק. יצאנו מהחנות
עם מלתחה חדשה לחלוטין, שונה לחלוטין מכל דבר שאי פעם היה לי,
והלכנו לשבת בבית קפה, לפטפט על רומו של עולם.
ככה עברו חודשים, לילות וימים, אני ויואב, בקשר לא מוגדר,
קשר נפשי עמוק (אף פעם לא פיזי!), שאני לא יודעת מה אני הייתי
עושה בלעדיו. ( ויואב עד לשינוי הגדול שחל בי מאותו יום
שנפגשנו, היום ששינה את חיי).
יום אחד קמתי בבוקר (מאוחר מהרגיל) וגיליתי על השולחן במטבח
ארוחת בוקר- ביצה, סלט חסה ופרוסת טוסט עם חמאה (בדיוק כמו
שאני אוהבת את זה), וליד פתק שאמר " יובלי, תפגשי אותי בשעה 12
בטיילת, יש לי הפתעה בשבילך- תחכי לי." חייכתי לעצמי, ואז
הסתכלתי השעון וגיליתי שהשעה כבר 11:20, ואם אני רוצה להגיע
בזמן כדי שאני אתחיל להתארגן, ומהר. נכנסתי לחדר, ופתחתי את
הארון. נזכרתי שהוא לא ביקש ממני להביא כלום, או לא נתן לי
אפילו רמז למה אני צריכה ללבוש- אז בחרתי את השמלה הפרחונית
שאומרים (או לפחות יואב אומר) שהיא גורמת לי להראות מבוגרת
יותר.
נסעתי לטיילת באוטובוס (אפילו שבדרך כלל אני אוהבת ללכת
לטיילת ברגל-אבל לא היה לי זמן), ובדיוק ב-11:55 כבר חיכיתי לו
על הספסל הקבוע שלנו. הוא הגיע (קצת באיחור- אבל הוא כתב לי
לחכות לו) , ביד אחת שלו הייתה מזוודה, ובשניה הוא החזיק
מעטפה. "אתה טס לאיזה שהוא מקום?" שאלתי בפליאה. "את כל-כך
יפה, אמרתי לך כבר שאני מת על איך שאת ניראת עם השמלה הזאת?"
(על מה הוא חושב?) "לא ענית לי על השאלה- לאן אתה נוסע?" יואב
חייך אלי ואמר "זאת ההפתעה. אני נוסע. ואת- את באה איתי."
(יואב תמיד אהב להפתיע אותי, ובדיוק ברגע הנכון) עמדתי עם מבט
המום, לא מאמינה עד כמה התמזל מזלי, ולא ידעתי מה לעשות- אז
פשוט רצתי אליו- וחיבקתי אותו עד שלא יכל לנשום.
משם לקחנו מונית לשדה תעופה. ליואב הייתה פגישת עסקים
בניו-יורק, והוא לא רצה להשאיר אותי לבד במשך שבוע, (לא בגלל
שאני ילדה קטנה- אלה בגלל שהוא יתגעגע) אז הוא החליט שהפתרון
הכי טוב הוא שאני פשוט אבוא איתו.
אחרי שעה וחצי כבר היינו בשדה תעופה אחרי התור להיכנס לאזור
הדיוטי פרי (אף אחד לא שאל למה ילדה כמוני טסה לחו"ל עם גבר
כמוהו). הסתובבנו קצת בדיוטי פרי (קיוויתי למצוא לו נעליים
חדשות), ואז הלכנו לאזור שהיה מעליו שלט "אזור עישון" ויואב
הוציא סיגריה. חצי ישבנו שם חצי נרדמנו שם, וכשקראו לנו לעלות
למטוס, שנינו קפצנו בשמחה.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי על מטוס (הייתי כמעט בכל
העולם), אבל הייתה באוויר הרגשה בתולה כזאת, של פעם ראשונה.
הרגשה שכל אחד היה מפרש אותה כפחד, אבל לא אני, אני הייתי
קוראת לה אושר. רוב הנסיעה לא אמרתי מילה, רק חייכתי קצת, חצי
לעצמי חצי ליואב, ולפעמים צחקתי קצת ונרדמתי קצת. יואב העיר
אותי בשביל שאני אוכל ארוחת ערב (אף פעם לא אהבתי אוכל של
מטוסים), היה בחירה בין עוף לפסטה (יואב המליץ על הפסטה), אז
לקחתי עוף, ואכלתי לאט לאט מתוך עייפות עמוקה.
אחרי בערך 13 שעות, הטייס הודיע לחגור חגורות כי המטוס ינחת
בקרוב. שוב עלתה בי אותה הרגשה חדשה ומיוחדת, ולחצתי ליואב את
היד חזק חזק שלא יפחד, וחיכיתי להרגיש את רעש הגלגלים על
המסלול.
בשדה תעופה חיכה לנו גבר עם חליפה שחורה, ושלט "yoav atzmon
from Israel" הוא לקח מיואב את המזוודות, והיינו בדרכינו
למלון. כשנכנסנו למלון הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה הריח.
ריח של בית מלון אמריקאי ממוצא, ריח של מנטה עם חומר ניקוי
שמשות, ריח נקי וחדש. עלינו לחדר שלנו בקומה השמונה עשרה,
ונשכבנו שנינו על המיטה, (עייפים אך מרוצים), ונמנמנו עד
הבוקר.
למחרת קמנו מוקדם (הייתה ליואב ישיבה), והלכנו לאכול ארוחת
בקר במסעדה של המלון. כשנכנסנו היה ניראה שכולם מסתכלים רק
עלינו, כולם הפסיקו לאכול והרימו ראשים- רק כדי לראות אותנו.
(בארצות הברית זה לא רגיל, כל הבנות שתמיד רואים בריקי לייק,
שיוצאות עם מישהו מבוגר מהן בהרבה- ואנחנו אפילו לא יוצאים!)
יכול להיות שסתם חלמתי, אבל כשהתיישבנו התחלנו לשמוע לחשושים,
ויואב הסתכל מסביב, ואמר בקור רוח- "הם מסתכלים עליך כי את
הילדה הכי יפה במסעדה. הם מסתכלים על כמה שאנחנו דומים, הם בטח
חושבים שאני אבא שלך". חייכתי בעצבנות, והתבעתי את עיניי
בצלחת.
יואב תכנן הכל. אני הלכתי לבריכה של המלון (עם הבגד ים הצהוב
החדש שהוא קנה לי), וכשהוא חזר מהישיבה הלכנו שנינו לראות את
העיר הגדולה.
קודם כל הלכנו ליראות את מגדלי התאומים. תמיד סיקרן אותי
ליראות מה כל כך מיוחד בבניין כזה גבוהה (שכל מתאבד פוטנציאלי
היה מאושר לעלות עליו), ואז כשהיינו למעלה חשבתי על כמה שיהיה
כיף לדאות למעטה באיטיות, לשמור על קור רוח, ולנחות נחיתה רכה
על הר של צמר גפן מתוק.
יואב מיד ראה שיש משהו מיוחד באוויר, משהו חדש עוטף אותנו-
(הוא כמובן ישר הוציא מצלמה כדי להנציח את הרגע) והוא הרגיש
צורח עז לחבק אותי (מול כל המבטים, כל הנעיצות עניים
וההתלחשויות) ואז לרכון קדימה בתנועה אצילית, ולפני שהספקתי
להגיד משהו, או לזוז לטווח ביטחון, ראשו היה מוצמד לראשי,
שפתיו רפרפו על שלי, ולשונו הרכה ליטפה את לשוני (הוא תמיד היה
עדין מאד, ואמיץ).
אני לא יכולה להיות בטוחה שכל מה שאכתוב עכשיו הוא נכון, הרי
הכל התנהל מכאן כל-כך מהר, זה היה רק אני והוא-אבל אני פתחתי
בריצה מטורפת- ירדתי במעלית (ובדרך שמעתי זיוני שכל של העובד
במעלית) ומרוב דמעות לא ראיתי ממטר, אבל מונית עצרה לי (למזלי
היו לי כמה דולרים בכיס) עליתי, ומלמלתי את השם של המלון-
בתקווה שהנהגת תבין את מצבי הנפשי הקשה- ותסיע אותי למלון, בלי
הרבה זיוני שכל או התפלספויות.
כשהגעתי למלון, יואב כבר היה שם (איך הוא הגיע לפני?) חיכה
לי בלובי, עם אוושה עצובה, עצבנית, מפוחדת, ומאושרת כאחד על
פניו.
הסתכלתי לו בעניים היפות שלו, ועליתי לחדר. הוא היה מאחורי. לא
דיברנו. הוא שמר על זכות השתיקה, ואני, אני פשוט לא ידעתי מה
להגיד. נשכבנו שנינו על המיטה. מתח היה באוויר, ורק אחרי 37
דקות של שתיקה, אמרתי בקול רגוע והחלטי( קשה להוציא כאלה טונים
במצב כזה) "יואב, אני רוצה לחזור הביתה". יואב לא היסס לרגע,
רכן מעלי, (הרגשתי אותו זז) ושאל "זה באמת מה שאת רוצה?" הסתתי
את מבטי מפניו "כן, הביתה, בלעדייך, אני צריכה זמן לחשוב".
יואב מיד הרים את הטלפון, התקשר לחברת התעופה אל-על, והתחנן
(ממש על הברכיים) שיתנו לי טיסה מוקדמת יותר. לא היה מקום בשום
טיסה לארץ בתיירים, אבל היה מקום במחלקה ראשונה (רק הטוב ביותר
בשבילי), ויואב מיד הזמין לי כרטיס, בלעדיו (יש לו פגישות
בעיר).
התחלתי לארוז את הבגדים שלי, הפרדתי את שלי משלו כמו שממינים
עגבניות ומלפפונים, וזרקתי הכל (בלי לקפל) במזוודה. חיכיתי
שיואב יגיד משהו, אבל בפנים העדפתי שישתוק. ציפיתי למשהו אחר.
לטעם אחר בפה, לא טעם מר, ומנוכר.
כשסיימתי לארוז המונית חיכתה לי כבר למעטה, ויואב התעקש
ללוות אותי לשדה התעופה. נסעתי לשדה התעופה קנדי, וכשהגענו
הייתי חייבת לרוץ (כדי לא לאחר את הטיסה) ונפרדתי מיואב ברפרוף
קל של שפתי על שפתיו, ומבט מרגיע ועצוב. תוך 13 שעות של חשיבה
אינטנסיבית וסרטים בראש, הגעתי לתל אביב, ותפשתי מונית לחיפה,
בחזרה לבית הבטוח והמוגן.
את 5 הימים בלעדיו ביליתי לרוב בשינה. יואב התקשר מארה"ב פעם
אחת, יום אחרי שחזרתי, רק כדי לבדוק שהעתי בשלום. מאז לא
דיברתי איתו. יואב חוזר היום. אני נוסעת לשדה התעופה לקבל את
פניו. אני חייבת לראות אותו, חייבת אותו בורידים- בדרך
לעורקים- ומשם (בזרימה חזקה) ישר ללב.
חיכיתי לו בטרמינל, וכשראיתי את פניו, רצתי אליו כמו כלבלב,
והמטרתי עליו נשיקות וחיבוקים. פניו היו תשושים מהנסיעה,
תשושים מהכל. הבטנו אחד על שני במבט אוהד ומסכים, וחיכיתי בכל
מאודי לשמוע אותו אומר- "יובלי, הכל בסדר, התגעגתי, ועכשיו אני
בבית, והכל בסדר". אבל גם שלא אמר, (אני יודעת שהתכוון) הרגיע
אותי בחיוך מבין.
הוא דחף לי משהו ליד, ומלמל "זה בשבילך, חשבתי עליך שם...".
אני רק חייכתי והנהנתי (בניסיון עלוב להסתיר את כמות האושר
שהציפה אותי). אז הלכנו לקחת את המכונית של יואב (שחיכתה לנו
בשדה התעופה), ועשינו את דרכנו בעצלתיים הביתה.
באמצע הנסיעה פתאום הרגשתי צורך עז (זה היה באוויר) לברר את
פשר הנשיקה שניתנה לי, אז על המגדל, וחשבתי שעדיף עכשיו מאשר
לעולם לא, ופלטתי משהו כמו " יואבי תגיד לי מה לעשות אם הנשיקה
שלך, תגיד לי מה לחשוב " יואב הסתכל עלי, ושתק.
" אתה לא יכול להתעלם מזה, אין לך לאן לברוח!" אמרתי בחצי בכי
חצי צרחה. "אני לא יכול להתמודד עם זה עכשיו, את מבינה, יש
דברים יותר חשובים על הפרק, נשיקה אחת קטנה, ברגע של חולשה- לא
צריכה לשנות כלום, לא את העבר- וממש לא את ההווה או העתיד"
עתיד, מה הוא מדבר על עתיד בכלל, הרי לפני שאתה בכלל מרגיש,
העתיד נהייה הווה, וההווה תמיד נהייה עבר... ולא ידעתי איך
להגיב (רגע של חולשה?!?!) אז צרחתי בכל הגרון " אני לא צריכה
אותך, אני לא צריכה אבא חדש, אני יכולה ללכת מתי שאני רוצה,
ואם כלום לא חשוב, אז גם אתה לא חשוב, ואנחנו לא חשובים,
והחיים לא חשובים..."
יואב הסתכל עלי במבט מיואש וצעק בחזרה "תשתקי, פשוט תשתקי,
אם אין לך משהו חכם להגיד, אם את לא יכולה לחשוב בשביל עצמך,
פשוט תשתקי!!!!"
וכשיואב אמר לי לסתום את הפה הרגשתי שמישהו מלמעלה מושך לי
חזק חזק בלשון,כמעט עד זוב דם, וצורח "כולם לעקור את הלשון,
שמעתם? בלי יוצא מן הכלל, כולם לעקור את הלשון!!!"
לפעמים אני מרגישה שכל הכעס הזה, כל השנאה, כל הדמעות בעניים,
השוטטות, השיגעון הסיגריות והצרחות (כן גם בגיל 18 יש את אותן
הבעיות), הכל נוצר בגלל ההרגשה שמישהו גזל ממני משהו בילדות.
לא משהו מוחשי שהיה אפשר לגעת בו- הרי היה לי כל מה שרציתי
(כמעט), אלה משהו נפשי, שאולי אחר-כך בגיל 40 אני אשלם 250 ש"ח
לשעה כדי לשכב על ספה ולדבר עליו- להזכיר נשכחות.
נסענו לכיוון הבית בשתיקה , שנינו מנסים להכניס את הראש כמה
שיותר עמוק בין הכתפיים, כשפתאום ראיתי מולי את המשאית. צרחתי
ליואב לעצור, אבל היה כבר מאוחר מדי. הדבר הבא שאני זוכרת זה
המון אנשים מסביב שצועקים "שמישהו יתקשר למשטרה" ו"שמישהו
יזמין אמבולנס". ניסיתי לצרוח מכאב (מותר למתים לדבר?) אבל כל
מה שיצא זה "יואב..." חלש וכואב....
התעוררתי שבוע אחר כך, רק כדי ליראות מולי תיקרה לבנה,
ומסביב כל מני מכשירים מחוברים לכל מיני חלקים בגוף שלי, כאילו
שאני בכלל לא כאן, ורק הגוף שלי כן (אין לו לאן ללכת ).
חיפשתי במבט חטוף את יואב, אבל לא היה ליואב זכר.
פתאום נזכרתי בתאונה. פלטתי זעקה קצרה וכואבת (ומיד ראיתי את
האחות מזנקת לכיווני ) והרגשתי (אין לי רגש בכל הגוף כמעט )
טיפה רכה ומלוחה גולשת לי על הפנים, ומשם לצוואר ומשם... אין
כלום.
שאלתי את האחות על יואב, ולא היה ניראה כאילו היא יודעת על מה
אני מדברת. ביקשתי ליראות רופא, ליראות מישהו שיודע מה הולך
פה, מה הלך שם, איפה יואב, מה קורה לי, מה קרה לי, מה יקרה
לי...
הרופא היגיע כעבור זמן קצר והסביר לי שאין מה לדאוג.
העייפות תעבור עם הזמן, (זה הכל התרופות הוא אמר) התחושה תחזור
בהדרגתיות (לכל חלקי הגוף) ויואב, יואב... הוא חשב לרגע, ואז
ניזכר בגבר השחום, הגבוה שהיה איתי באמבולנס, זה שהשאיר אותי
בבית החולים, חיכה איתי שלושה ימים, וכשאמרו לו שאין לו מה
לעשות (חוץ מלהתפלל, אבל הוא אף פעם לא היה מאמין ) הוא הלך
לישון קצת, ("מגיע לו", הוא אמר) ונתן מספר שיהיה אפשר להשיג
אותו כשאתעורר. אחר כך הרגשתי עייפות מתגלגלת מהאצבעות עד לקצה
הלשון, חטפתי מבט אחרון על הרופא, ושקעתי בשניה עמוקה.
יואב אומר שכשקמתי הייתי כולי רטובה (מזיעה אולי), וחייכתי
אליו על השנייה הראשונה. אני לא זוכרת הרבה (זה שוב התרופות),
אבל יכול להיות שסלחתי לו בפנים, בלב, שהכל בחוץ היה כואב. אבל
פתאום, כשעצמתי עניים (הייתי עייפה מכל המראות), פתאום הרגשתי
אחרת, שאולי הסליחה שלי ליואב אומרת שזהו יכול להיות סוף יפה
לתקופה, ומהמבט החטוף על עיניו של יואב, ראיתי שהוא מרגיש את
אותו דבר. הכל יותר מדי שונה. הגיע הזמן להתמודד עם
המציאות...
כשהבראתי לחלוטין, ושיחררו אותי הביתה (אם אפשר היה לקרוא
לבית שלו בית שלי...), הרגשתי שהכל מאחוריי. אולי זה בדיוק
הזמן להמשיך הלאה. אולי, אולי זה הזמן לחזור לאחור, לחיים
הקודמים, לבי"ס, למשפחה...
נכנסנו הביתה, והתיישבנו על הספה. ואז ידעתי בלב (השתדלתי לא
להראות כלום מבחוץ), שזוהי ההתחלה של הסוף, שכל האהבה וכל
הטירוף צריך להיגמר, עכשיו.
שתיקה. אני יושבת מולו, והוא מולי. שתיקה ערפילית מכסה את חל
החדר, מקיר לקיר לקיר לקיר, מהרצפה לתקרה ובחזרה. כל נשימה
נשמעת כאילו זאת האחרונה. כאילו אין יותר כלום- הכל דחוס וריק
מבפנים. כל נשימה היא ניסיון אחרון לגרד שארית אחרונה של חיים
מהגופות הגוססות שלנו (כבר לא בגלל התאונה), שבוהות יחד באותה
הנקודה, מעבר לחזה, עמוק יותר- כואב יותר.
הכאב הזה שחודר מתחת לעור, אוכל אותנו מבחוץ, מבפנים, ולא
מוותרים. איך שנינו ישבנו שם, קרענו את עצמנו לגזרים- ואף לא
דמעה אחת נשפכה! הזמן עובר לאט, ונדמה שהנצח לעולם לא יבוא,
ותמיד נישאר כה, באותה הבועה- באותו השיגעון, ואני מרגישה
ממוסמרת לספה, מדממת מהידיים והרגליים.
נקישה אחת זהירה, מתלבטת, ואז עוד אחת, מלאת ביטחון, נשמעה
בדלת (בטח אחד מהעבודה שבא לדבר על עסקים). צריך לקום, צריך
ללכת, צריך לעזוב את המקום המקולל הזה, אני ממלמלת לעצמי, ברגע
שיואב הסיט את עיניו- רק לרגע, לשבריר שניה, כדי לראות מי זה
שמעיז להפר את האיזון הדק ששורר בחדר, ושובר את השתיקה. כשקמתי
היה כבר מאוחר מדי.הכל נהרס. מלמלתי שלום חפוז, כאילו שלא
נתראה עוד לעולם, סוף של תקופה, ואז עזבתי, אותו, בלעדיו, לחצר
אחורית שלא הכרתי, אולי כמעט כמו שלא הכרתי אותו. (ככה זה
ניגמר, בלי מבט, בלי מילה- אני כבר לא אותה יובל, הוא כבר לא
אותו יואב...)
לא ידעתי אם אשוב אראה אותו, אז טמנתי בחצר את שארית
אהבתנו- פסלון קטן, שהוא קנה בטיול הגדול שלו לארה"ב, למרות כל
מה שקרה, (כשפתחתי את המתנה שהוא הביא לי מהטיול בבית החולים,
לא יכולתי שלא להזיל דמעה...) פסלון קטן של איילה- יפה ועדינה-
אמר שהיא הזכירה לו אותי. הרגשתי ערומה, חשופה לאור חדש שלא
הכרתי, ואז הרגשתי גל חזק של חופש עוטף אותי מכל הכיוונים,
מחפש דרך לחדור לתוכי, להציף את עורקיי. הקמתי לנו מצבה,
והייתי בדרכי להמשך חיי...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.