אני פה, מטיילת בין חיוכים לדמעות
מי אמר שמרחק מקרר את הלב?
קצת אפור פה, אבל יש לי כפפות
מדוע זה אני, רק ממשיכה להתאהב?

מחפשת עניין, בסוג של מפה...
איך נגעת בי כך? כמו שאיש לא נגע.
לוגמת מהבירה, החולצה חדשה
מביטה מסביב, מחפשת אותך.

מישהו ניגש, השיחה דיי סתמית.
לא קיוויתי לרגע שיהיה לי מקום...
אנחנו יוצאות מהפאב, נכנסות למונית.
לב כל כך רחב וכל כך אטום.



             מתחיל עוד בוקר, יש הרבה מה לראות,
             זיכרון של נשיקה ראשונה, פורץ את החומות,
             מושך אחריו גם ליטופים ונשיקות רכות.
             הנס מתקרר, אך השפתיים חמות.



אומרים שבאביב יפה פה יותר,
אני לא מצטערת לרגע שהכרתי אותך,
אז אנחנו בדרך למקום אחר.
בלעדייך לא חושבת שהייתי מצליחה.

היום ירד קצת גשם, אנחנו רטובות,
איך זה שתמיד חשבתי, שזו הפעם האחרונה?
אבל בדרך אל הבית, יבשו השלוליות.
היית פשוט מתקרב ואני שוב, נמסה.

אורזת מזוודה, זהו לילה אחרון,
לא תתקשר יותר, בגלל שאתה לא אוהב.
יהיה זמן בטיסה, לא צריך לישון.
השלמתי עם הכל, זה כמעט לא כואב.



               מחר יסתיים הטיול, חזרה אל השיגרה
               אולי נפגש פעם נוספת, פעם אחרונה!
               אתה פשוט תאמר משהו מצחיק, כהרגלך,
               ואז עוד חיבוק, נשיקה ואני שוב שלך.