קצה העולם שמים נופלים באור גדול ורועם,
בתים של כפרים ערביים משתרבבים מעל הרים יבשים, בתפזורת,
אני חולם שאמרה שהפעם עלינו לסיים באמת
כמו שבכל פעם טרחה להגיד
ואני זיהיתי בזה את המניפולציה הרגשית ובכל זאת
התחננתי בקול חלוש ורפה
'רק לא זה'

אהובי את קוראת לי,
והתנועה והלחץ חדלו עם הזמן,
רק אני ואת נשענים על כנפי העולם
והשקט, השקט הזה מרפא את העור המת מסביב לפצעים,
מצמיח שורשים

אולי, אולי אין צורך בבתי קברות,
בשביל לעורר דמעות ולהיקשר מאוד,
אולי, אולי די להביט בפניהם של ילדים קטנים
כדי להאמין שאין צורך לחפור בקברים,
העבר בגדר נעדר, נוכחים רק חיוכים קטנים ורכים

האמן, האמן, אני אומר לעצמי וחוזר ומשנן;
השמש הגדולה בשמיים ומטפלת מושיבה שלושה פצפונים
על נדנדה ומפזמת   'נד-נד נד-נד רד עלה עלה ורד'
ואין דבר בעולם כולו מלבד קולה המתנועע בצעדי רקדנית,
מלהטת בחדר הטרקלין כשאיש אינו צופה בה

תינוקות, ילדים.
אין לנו כוח לשנות את העולם,
בואי ניצור בתוכו חיים.
נפסיק את העשן, נזין את האהבה,
נשתול עצי פרי בגינה.
נהדק בעוד קשר את החבל
שלא תברח האונייה